שאלה:

האם איכפת לאלוקים מה אנחנו עושים – או לא עושים?

תשובה:

כמו כל השאלות הפילוסופיות הטובות, התשובה על שאלה זו היא "כן ולא". או, במקרה זה, "לא וכן".

מצד אחד, אלוקים עצמו מעיד בתורה: אני ה' לא שניתי (מלאכי ג, ו). משמע, הבריאה לא משנה את אלוקים ולא משפיעה עליו בכל דרך שהיא. רעיון זהה מופיע בניסוח שונה בספר איוב: "אם חטאת מה תפעל בו, ורבו פשעיך מה תעשה לו..." (איוב לה, ו). במלים פשוטות, אין לנו כל השפעה על אלוקים. מעשינו לא משפיעים עליו לחיוב או לשלילה.

מצד שני, אנו רואים שאלוקים ברא עולם פיזי, ונתן לנבחר שבברואיו – האדם – ספר תורה גדוש במצוות והלכות. מצוות אלה כוללות טקסים שונים ועוסקות בכל תחומי חיינו. דבר זה מוכיח לכאורה שלאלוקים כן איכפת ממה שאנו עושים. אם לא הייתה כל משמעות לעולם גדוש בבני האדם, מדוע הוא בכלל ברא אותו?

שתי ההנחות נכונות. אלוקים לא היה צריך את העולם, אך הוא רצה אותו. אז הוא מושפע ממעשינו רק בגלל שהוא בחר להיות מושפע – מה שאומר שבעצם הוא לא מושפע באמת. מצד שני, הוא בחר להיות מושפע ממעשינו ולפיכך יש לנו השפעה אמיתית עליו.

הסתבכתם?

החסידות ממחישה את הרעיון באמצעות המשל הבא:

אבא משחק עם בנו בן השנתיים. אם הילד מפסיד האבא עצוב; אם הוא מצליח האב מאושר ומחייך.

האם לאבא באמת איכפת אם פיסת פלסטיק קטנה מונחת על הריבוע הנכון או הלא נכון של לוח המשחק? כן ולא. למעשה לכשעצמו אין כל משמעות עבורו, אך הוא כן מעוניין באינטראקציה עם בנו – כלומר, הוא רוצה שהבן שלו ישפיע עליו ויושפע ממנו. לכן הוא יוצר משחק בו השחקנים נדרשים להשיג תוצאות מסוימות – שלהן קיימים מהלכים נכונים ולא נכונים, הצלחות וכישלונות. הוא משקיע עצמו במשחק, כשהוא למעשה "דוחס" את עצמיותו הבוגרת (תהליך המכונה בתורת הקבלה צמצום), כך שתשכון בתוך הפרמטרים של עולמו של הילד.

לכן, כאשר האב מזעיף פנים או שמח, זה ממשי, זה אמיתי. הוא לא "מעמיד פנים". באמת איכפת לו – לא מפני שבאמת איכפת לו, אלא מפני שהוא באמת רוצה שיהיה איכפת לו.

אולם, כפי שמציינים גדולי החסידות, המשל של האב המשחק עם ילדו לא מקביל באמת למערכת היחסים בינינו לבין אלוקים. הבנת המטאפורה הזו מקרבת אותנו במקצת להבנת המתרחש בין אלוקים לבין הבריאה, אך מעבר לכך, האנלוגיה הזו לא מחזיקה מים. שכן, האב שבמטאפורה הוא אדם שאיכפת לו, שמושפע מן הדברים – ממש כמו הילד שלו. ההבדל שביניהם הוא רק עניין של מידה. לילד איכפת מן הממתקים, ואילו האב כבר מצוי מעבר לצורך בממתקים – איכפת לו מדברים חשובים, כמו העלאת שכר של 20,000₪. לכן, הצמצום של האב, פירושו רק "דחיסה" במידה, לא במהות. אלוקים, מצד שני, הוא ההוויה הנצחית – אינסופי, שלם ומושלם. הוא לא זקוק לשום דבר. להביא את עצמו לכך שיהיה לו איכפת, אינו תהליך של "דחיסה" מגדול לקטן, אלא מאינסופי לסופי – ועבור כך, כמובן, אין לנו כל אנלוגיה המבוססת על התנסות ממשית. אף על פי כן, משל האב והילד מציג בפנינו את רעיון ה"איכפתיות מבחירה", ובכך הוא מקרב אותנו מעט ליכולת להעריך את העובדה שאלוקים, המצוי מעל כל זה, נתן לקיומנו ולמעשינו משמעות אמיתית.