בשנת 1967 ברוסיה, אחרי שלושים שנה ללא סידור, התמזל מזלו של סבי, לב בן משה הלוי, והוא רכש סידור במחיר של 180 דולרים – כל חסכונותיו. הקומוניסטים אסרו להשתמש בסידור ואמי, שהייתה אז בת עשר, עדיין זוכרת את הקשיים הכספיים שחוותה המשפחה בשנתיים לאחר-מכן.

אולם סידור תפילות בודד וכחול זה הפך למרכז חיי משפחתנו וקהילתנו, ושימש אותנו מדי יום במשך עשרים וחמש השנים הבאות. סבי נהג ללכת לפארק להתפלל. כאשר חזר, היה נותן את הסידור לסבתי והיא הלכה לפארק להתפלל. לאחר מכן הייתה מעבירה את הספר היקר לשכנים, והם היו הולכים למקום מבודד ומתפללים שם. בכל שבת שימש הסידור חמישים איש, אחד אחד. למרבה המזל, אף אחד לא נתפס בשעת מעשה. משהלך סבי לעולמו, נתנה לי אמי את סידור יפהפה זה. זהו אחד מפריטי הרכוש היקרים לי ביותר. עדיין אינני יודע כיצד מתפללים מתוכו, שכן אין בו ניקוד ואף לא תרגום לרוסית או לאנגלית, אך אני לומד.

סיפורה של משפחתי הוא סיפור קשה. שני הוריי הם ילדים לניצולי גטו רבניצה. הכוחות הרומניים פקדו על סבא-רבא שלי מצד אבי לחפור את קברו שלו ולאחר מכן ירו בו. סבי, שהיה בן אחת-עשרה, נאלץ לקבור את אביו הפצוע פן ירצחו את אמו, אחיותיו, אחיו ודודניו. יש לו סיוטים מדי לילה עד עצם היום הזה.

כשהייתי בן חמש הושיבני סבי מצד אמי על ברכיו ואמר לי: "מורדי [שמי הרוסי הוא מקסים ושמי העברי מרדכי], אני עומד לספר לך סוד. אל תספר אותו לאמך ולאביך ואף לא לאחיך. זהו סוד רק עבורך". כיוון שהייתי בן חמש, הייתי נרגש מאוד. מדהים לציין כי שמרתי את הסוד הזה עד שהגעתי לארה"ב. פשוט פחדתי לספר לחברים כי בבית הספר הציקו לי בשל היותי יהודי.

הוא המשיך ואמר, "מורדי, אני אלמד אותך את תורת הקודש, את התורה הקדושה של בני עמנו העוברת מדור לדור. אלו שיודעים אותה חיים חיים מאושרים מלאים במצוות שרק האבירים האמיצים ביותר ייקחו על עצמם לקיים. אלו שלא מקיימים אותן אבודים ביער המכושף בחיפוש אחר האבירים". כאן הוא עצר לרגע, ואז הוסיף ואמר, "אתה רוצה לדעת את הסוד?"

"כן, סבא, אני רוצה", השבתי בהתרגשות גלויה.

הוא אמר אז, "האם תשמור את הסוד עד שתרגיש מוכן לגלות אותו?" הבטחתי לו שכן.

הוא נישקני על לחיי ואמר, "מורדי, כל בוקר כשאתה מתעורר, אני רוצה שתביט בראי ותכה על לבך שלוש פעמים, ותוך כך תאמר, "נולדתי יהודי [מכה על הלב], גדלתי יהודי [מכה על הלב] ואמות יהודי [מכה על הלב]. שתסיים, אני רוצה שתרים את ידיך לשמים ותכריז, "והשאר יבוא מאוחר יותר". כשתלך לישון, אני רוצה שתכסה את עיניך ותעשה את אותו הדבר".

אחרי שווידא שהבנתי את כוונתו, אמר לי, "זוהי התורה של עמנו".

לחצנו ידיים, התנשקנו והעסקה נחתמה. בכל יום (אני עדיין עושה זאת עד עצם היום הזה), נהגתי לעשות את מה שלימדני סבי, בלי לחשוב פעמיים.

כשהגעתי לארה"ב למדתי בבית הספר היהודי בעיר. הוריי עבדו כל אחד בשלוש עבודות שונות כדי שיוכלו לממן את שכר הלימוד, אך מעולם לא התלוננו. עם זאת, למרות שהלכתי לבית הספר היהודי בשעות היום, תכופות נעדרתי משיעורי היהדות כדי ללמוד אנגלית כשפה שנייה. כך אירע שבמשך שלוש שנים בבית הספר היהודי מבלי לדעת כמעט מאום על היהדות..

יום אחד חלה המורה הפרטי שלי לאנגלית, ולכן הלכתי לשיעור יהדות. לא התמצאתי כל-כך בחומר ולא ממש שמתי לב לנעשה בכיתה. הרב קלט שהמחשבות שלי מרחפות במקום אחר, והוא קרא לי, "מרדכי, האם אתה יודע כבר את כל התורה? האם זו הסיבה בגללה אתה לא מקשיב? אתה בקושי מגיע לשיעורים שלי... לפחות עכשיו, נצל את ההזדמנות ללמוד אתנו תורה".

הבטתי בו ואמרתי, "הרב, אני מכיר את התורה כמו את כף ידי. אני מדקלם את התורה כבר שבע שנים, פעמיים ביום".

הרב השיב לי, "באמת, צדיק? מדוע שלא תעשה זאת עכשיו?"

נעמדתי, יישרתי את חולצתי והתחלתי לגלות את ה"סוד" שלימדני סבי. למותר לציין שחלק מהתלמידים החלו לצחוק, אך הרב נדהם. הוא ביקש ממני לחזור שוב על מה שעשיתי. כעת שאר התלמידים ממש התפקעו מצחוק. חשתי שהם צוחקים על התורה הקדושה. הרב ביקש מהכיתה להיות בשקט ואמר לי לחזור שוב על מה שעשיתי.

ראיתי את הרב מתקרב אליי דרך דמעותיי. הוא חיבק אותי ואמר, "מרדכי, מתי אתה אומר את זה? ומדוע אתה אומר את זה כך?"

"ככה יהודים אומרים את התורה", אמרתי.

הוא השיב לי, "לא, מרדכי. רק יהודי אמיץ אומר ככה את התורה".

באותו יום הלכתי הביתה וביקשתי מסבא שלי להסביר לי את התורה שלימד אותי לפני שנים. לאחר שהסברתי לו מה קרה בבית הספר, העמיד אותי סבי מול ראי גדול ואמר לי, "מורדי, הבט בראי ואמור לי מה אתה רואה".

"את עצמי", השבתי לו.

"הבט. מהו הדבר שעל ראשך?"

הבטתי למעלה וראיתי את הכיפה שלי. שכחתי להסיר אותה אחרי בית הספר.

"מורדי, כמה פעמים הרביצו לך ברוסיה בגלל שאתה יהודי?"

"שלוש".

"כמה פעמים אשפזו אותך בבית חולים בגלל הפצעים שקיבלת?"

"פעמיים", אמרתי כשנזכרתי בתפרים שקיבלתי כשזרקו לי חתיכת ברזל על הראש ואבן על פיקת הברך.

הוא נישקני וחזר ואמר, "מורדי, בכל יום אתה מכה על חזך לאות שהם – האנטישמים – עשויים לשבור את צלעותיך, אך לבך תמיד יפעם למען האלוקים".

והוא המשיך ואמר, "כמה פעמים שמעת שהקומוניזם, הסוציאליזם, הליברליזם, הקפיטליזם, הנצרות או האיסלם טובים מן היהדות? כשאתה מכסה את עיניך בלילה, אתה מציין כי העמים עשויים לסנוור אותך בפילוסופיות שלהם, אבל בסופו של יום, מבטך יהיה מכוון תמיד לאלוקים. ובאשר לידיך המורמות לשמים, הרי אם אינך מבין זאת כעת, תבין זאת כשיגיע הזמן הנכון. כי השאר יבוא מאוחר יותר".

חזרתי לרב כשאני מצויד בתובנות חדשות וסיפרתי לו את הכל. הוא אמר לי, "מרדכי, בגיל 12 אתה יודע יותר תורה משאני יודע בגיל 28, ואני למדתי בישיבה במשך כל חיי".

אחרי שסיימתי את בית הספר היהודי, הלכתי לבית הספר הציבורי. כיוון שכמעט ולא ידעתי כלום על היהדות, פשוט שלחתי אותה בינתיים להפסקה. לפני שנתיים התחלתי לחזור בהדרגה ליהדות. כיום, תודה לא-ל, אני מתפלל שלוש פעמים ביום, חובש כיפה ושומר שבת. אולי אינני לומד עדיין משנה וגמרא, אך אני מכיר את ההיסטוריה של ישראל ושל העם היהודי, את הפילוסופיה היהודית ואת הספרות היהודית של מזרח אירופה (אני אפילו מלמד ספרות זו). ומה עם השאר? כמו שסבא שלי אמר "השאר יבוא מאוחר יותר".

והוא צדק.