קודם כל אתם חייבים לדעת שאני לא סופרת, ובדרך כלל, במיוחד בשנים האחרונות, אני לא מרבה לכתוב, מלבד פתקים ודפי קשר להורי הילדות שלי מהגן. רק לרבי מליובאוויטש אני מצליחה לכתוב ולשפוך את לבי ללא חשש וללא מעצורים.

תשאלו, מה יום מיומיים? מה גרם לי דווקא היום להעלות על הכתב סיפור ארוך שכזה?? ובכן, התשובה מרגשת למדיי: זמן איכות של רפלקציה. שעה שהיא באמת טובה ומוצלחת. הבת שלי השתדכה עם בחור ישיבה כליל מעלות, בעל מידות טובות ובעיקר, בעל ייחוס מיוחד במינו.

אחרוני האורחים עזבו לפני שעה קלה את ביתנו. הכלה הנרגשת עלתה על יצועה ואני נשארתי כאן בסלון, בין כוסיות ליקר, עוגות וכלים חד-פעמיים, עם מחשבותיי השמחות, עם חיוך גדול על שפתיים ומילות תודה לבורא העולם.

היום, כאשר אני אימא לבת כלה, אני מבינה יותר מתמיד עד כמה טוב לי שזכיתי להיות חב"דניקית ולגדל את ילדיי עם בעלי שיחי' על בסיס של ערכים חסידיים. רק עכשיו אני סוף-סוף לוקחת רגע, פסק זמן, כדי לספר לעצמי את מה שבתת-מודע אני יודעת כבר שנים רבות: המורה נחמה היא זו שבזכותה הגעתי ליום מאושר זה. לה אני אסירת תודה... ובאיזו יצירתיות מעניינת נסגר המעגל? – רק בורא העולם יכול לסובב כך דברים...

בילדותי היו הוריי עולים חדשים וגרו בשכונה דלה בקצה העיר. אנשים קשי-יום, עם בעיות של שפה, של מנטליות, של הבאת פת-לחם לי, לשלושת אחיי ולסבתא המבוגרת שגרה עמנו בבית הקטן שקיבלנו מחברת עמידר. מטבע הדברים לא היה כל-כך נעים בבית... איני מאשימה חלילה, המצב פשוט גרם לוויכוחים אין-סופיים והאשמות. אני אפילו לא זוכרת על מה רבו... השכנים שלנו היו אתנו באותה סירה. רובם בני עדתנו, רובם עמלים קשה, מקיימים בהידור רב את הפסוק "בזיעת אפך תאכל לחם", מתמודדים עם נוער שהשיל ערכים וזלזל בהורים... בכל זאת הוריי שלחו אותי לבית-ספר חב"ד בשכונה. לא הייתי תלמידה טובה, לפעמים הפרעתי, לפעמים השתדלתי קצת יותר, כמו כל ילדה שהוריה אינם מדרבנים בתחום הלימודי. כך עברו מספר שנים עד שבשנת הלימודים של כיתה ח' הגיעה המורה נחמה לביתנו, לביקור בית.

אני לא זוכרת מה היא אמרה על הדלות שראו עיניה. אני לא זוכרת אם התרגשתי כשהגיעה... אני רק יודעת שמאותו יום ואילך לקחה אותי תחת חסותה. היא הזמינה אותי לשבתות בביתה, נשארה מספר פעמים בכיתה אחרי שעות הלימודים כדי לעבור אתי שוב ושוב על החומר, אבל כדי שיהיה לי כוח – אמרה – הביאה עבורי כריך ופרי לפני תחילת הלימוד...

אני מודה בבושה שבאותה תקופה ראיתי את זה כמעט כמובן מאליו, לא הנהגה חריגה ואצילית: התלמידה לא כל-כך מצליחה, המורה מקדמת – מה יכול להיות טבעי מזה?... אולם כשבגרתי הבנתי את מידת ההתמסרות וההקרבה שהיתה לה עבורי.

בסיום כיתה ח' רשמה אותי מורתי ללימודים בכפר חב"ד. גרתי בפנימיה וחלקתי את שבתות החופשה בין בית הוריי לבית המורה. גם אז המשיכה לדרבן, לסייע, אפילו להציע בגד חדש לחג הקרוב, ויש לי עד היום הרגשה עמומה שהיא גם עמדה בקשר עם המורות בתיכון כדי לעקוב אחר התקדמותי.

הרבה לפני סיום הלימודים בבית הספר התיכון, עשתה לי כבר מורתי "שטיפת מוח" שאני חייבת להיות גננת או מורה. המורה נחמה סיפרה לי עד כמה שדה ההוראה זקוק לכוחות נוספים וכי הרבי מליובאוויטש מעודד את כל הבנות להקדיש את חייהן לחינוך הדור הצעיר. ההורים שלי העדיפו שאלך לעבוד ואשלים חלק מהפער בין התקציב הרצוי לבין התקציב המשפחתי המצוי. אבל המורה נחמה לא וויתרה כל-כך מהר. במקביל הזמינה אותי לביתה לעיתים תכופות, עזבה את הבית לשיעור, לסידורים או לקניות ולאחר מכן שילמה לי דמי בייביסיטר מעל ומעבר, לשמחת הוריי.

כעת כבר הייתי מבוגרת ומבינה. האמת? לא היה לי כבר נעים. הבנתי מה קורה, הסקתי מסקנות והחלטתי שאני אשלם למורתי המסורה עד הגרוש האחרון. כיצד? על ידי הצטיינות בלימודים. רציתי שתתגאה בי. שתראה שהיה כדאי לה להשקיע...

כשהגעתי לסמינר למורות (אז עוד לא קראו לזה 'מכללה'), השקעתי המון אנרגיה וזמן כדי להצליח. כל עבודה הוגשה בזמן (ארון ספרי הקודש בבית המורה נחמה היה פתוח בפניי), כל מטלה נעשתה באופן הכי טוב שיכולתי. רציתי ללכת בדרכה של המורה שלי: הלבוש שלי התאים לבת חב"ד, התחלתי להשתתף בהתכנסויות חסידיות שארגנו בסמינר, גמעתי בצמא סיפורי חסידים, ולמרות שלא הבנתי מילה וחצי מילה ביידיש, קמתי לשידורים חיים מני-יורק כדי להאזין לדבריו של הרבי מליובאוויטש.

הוריי ראו כמה התאקלמתי ושלחו גם את אחיי ללמוד בחב"ד. עם השינויים שחלו אצל כולנו, החלה אימי לקנות רק בשר ועוף בהכשר מהודר, שגם אנחנו נאכל ממנו. לאט לאט שינה הבית צביון. אימא החלה לכסות את ראשה בפאה, זקנו של אבא הלך והתארך... פעם אף קנינו כל הילדים מתנה ליום הנישואין של ההורים תמונה גדולה של הרבי. התמונה מפארת את המסדרון בכניסה הביתה, עד עצם היום הזה.

אל תצחקו ממני. באמצע כתיבת שורות אלו עזבתי את מקומי והלכתי להביא את אלבום התמונות: הנה תצלום שחור-לבן בו אני עומדת עם הוריי ליד הדירה הראשונה שלנו. אף אחד מאתנו אינו מחייך. מה היה אז? למה כולנו נראים כל-כך מתוחים? – ממש איני זוכרת. בעמוד הבא אני כבר בחורה, לובשת את התלבושת האחידה של בית הספר 'בית רבקה' שבכפר חב"ד. על ידי עומדות מספר חברות מהפנימיה, עם חלק מהן יש לי עדיין קשר.

והנה תמונה בה אני מתחת לחופה. צמרמורת עוברת בגבי כאשר אני נזכרת בשידוך הזה: המורה נחמה תיאמה את הפגישה הראשונה שנערכה אצלה בבית. כמו אימא אוהבת ביררה על הבחור, על תכונותיו ועל משפחתו... כשנשברה סוף-סוף הצלחת, היתה זו מורתי שאחזה בידה של אימי ודמעות ההתרגשות של שתיהן התערבבו...

את שליחות חיי ראיתי בהשקעה העצומה בילדי הגן שלי. עם תחילתה של כל שנת לימודים קיבלתי לגני קבוצה של ילדים; חלקם ביישנים, חלקם שובבים, חלקם מופנמים. את זמני חלקתי בין הגן והילדים, לבין הבית שלי. ראשונה נולדה בכורתי רחלי ואחריה ילדים וילדות נוספים, תודה לא-ל. הקשר עם המורה נחמה כבר לא היה רציף ויומיומי, בפרט שאנו גרות במקומות יישוב שונים. היא המשיכה לעבוד כמורה באותו בית ספר, ילדיה גדלו וחלקם אף עזבו את הקן החם. גם ילדיי גדלו ואני הענקתי להם בית חסידי חם, כאשר ביתה של המורה נחמה משמש עבורי מודל חיקוי.

ואז קרה הבלתי יאומן.

השדכנית מעברו השני של הקו סיפרה לי על בחור כליל המעלות עבור בתי רחלי. הוא למדן גדול – אמרה. חסידי וירא שמים, שקוע בלימודים ועוסק גם בהפצת היהדות. הוא למד לסמיכה לרבנות והיום בידו תעודת רב. שאלתי פה ושם שאלות שעניינו אותי ואז ביקשתי לדעת את שמו.

-טראחח. אפרכסת הטלפון החליקה מידי ונפלה על הרצפה בקול רעש. הייתי בטוחה שאני הוזה, לא שומעת, לא מבינה... "ועם משפחת הבחור כבר דיברת?" – ביקשתי לדעת.

"כן, כן" – ענתה הגברת השדכנית. "אימו של הבחור אמרה שהיא דווקא די מכירה את המשפחה שלך. מצידה זה בסדר"...

המורה נחמה הגיעה עם בנה החתן וכל בני המשפחה לביתנו כדי לחגוג את השידוך. האושר שלי הרקיע שחקים. גם אושרה של בתי ניכר היטב על פניה. בורא העולם סגר עבורנו מעגל מדהים. צבע את חיינו בגוונים מוכרים ואהובים מהולים בגוונים חדשים, מפתיעים...

הבעיה האחת והיחידה שיש לי עכשיו היא: כיצד עלי לקרוא למחותנת שלי: נחמה, או המורה נחמה?