נאמנות

הוריי לא היו מה שנקרא "דתיים", אולם הם העניקו לי כמה מן הערכים היקרים ביותר שברשותי. כיום, כשאנו עדים למחלוקות הקיימות בעם היהודי, הן בתוך עולם שומרי המצוות והן בין דתיים לחילוניים, אני אסיר תודה עוד יותר לכל מה שהעניקו לי הוריי.

לפני שמונה עשרה שנה, כשהייתי בן 36, התחלתי ללמוד תורה לראשונה בחיי. הרב שלי הדגיש ש"יהודי נשאר יהודי". הוא החדיר למוחי את המושג שהיהודים הם כולם משפחה אחת. כאשר העברתי ביקורת על יהודים מסויימים, או על דברים מסויימים ביהדות, הוא היה מדבר אתי על נאמנות; נאמנות כמו זו של המשפחה, נאמנות שמגיעה אל מעבר לשכל ולשיפוט.

ההורים שלי ממש חיו את המושג של נאמנות. היינו משפחה שעמדנו זה בצידו של זה, וחשוב מכך, קיבלנו זה את זה למרות שהיינו שונים זה מזה.

אף אחד לא קרא תיגר על סבלנותם של הוריי יותר ממני. הייתי באופן קבוע הולך שלא בתלם. אני זוכר שפעם השתתפתי בשביתת רעב במחאה על אי-צדק כלשהו, כשיחד אתי הייתה קבוצה של תיירים ברחבת הסיטי הול בשיקגו. היה זה בשעה 11.30 בלילה, ושרנו את המנון זכויות האזרח "אנחנו נתגבר". הסתכלתי למעלה ופתאום ראיתי את אבי מתקרב. הוא חייך, השתלב בשורה והתחיל לשיר איתנו. אבי היה טיפוס א-פוליטי. הוא לא מחה ולא אהב שאני מוחה.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו.

"באתי לראות מה קורה אתך", הוא אמר. אבי לא נשאר זמן רב, אך די והותר. לעולם לא שכחתי את אותו הלילה. זה היה אקט של נאמנות מצידו.

לפני כמה חודשים, בטיסתי חזרה לישראל מניו יורק, ישבתי ליד ישראלי חילוני שכנראה לא העריך במיוחד יהודים דתיים. בשעות הראשונות של הטיסה הצלחנו למצוא כמה נושאי שיחה לא טעונים במיוחד ושוחחנו באווירה ידידותית.

לבסוף, העזנו לגעת גם בנושאים טעונים יותר, ומדי פעם גלשנו לויכוחים, אך רוב הזמן הקשבנו זה לזה. שנינו הבנו שהטיסה הזו מספקת לנו הזדמנות להסתכן בהכרת זולתנו. לשנינו היו יותר שאלות מתשובות. היינו תיירים בטריטוריה הבלתי מוכרת של השני. שנינו הכרנו בכך שהיכולת הנדרשת מאיתנו בנסיעה זו היא לשים את עצמנו בצד ולנסות לראות את העולם דרך משקפיו של האחר.

לא שאפנו להשיג הסכמה או הבנה. לא חיפשנו להשפיע זה על זה. אבל ראינו את ההזדמנות הייחודית שהייתה לנו לחוות השקפת חיים של מישהו אחר.

לכל אורך הטיסה נראה שהיינו מודעים לקשר שיש בינינו כיהודים, ובמקרה ספציפי זה כיהודים בישראל.

לא הייתה תוצאה ממשית לשיחתנו. אולם ידענו שבאנונימיות של הטיסה, שני יהודים בעלי השקפות שונות לחלוטין נקשרו זה לזה.

מאז אותה טיסה לא ראיתי את בן שיחי; איני יודע אם אפילו הייתי מזהה אותו ברחוב. ידעתי שהוא יספר על שיחתנו לאשתו ולחבריו; נראה לי שאם אכן עשה כך, אז הייתה לו חוויה דומה לשלי. במשך שבועות רבים לאחר אותה טיסה, כאשר דנתי בסוגיות פוליטיות או בסוגיית המחלוקת בין דתיים לחילונים, הייתה לי חוויה מוזרה שבה שמעתי את בני שיחי כאילו הייתי הוא. הדיונים קיבלו משמעות חדשה ועמוקה יותר. הצהרות ותשובות שנחשבו תמיד להנחות מקובלות קיבלו מימד של משהו טרי ומלא חיים. מצאתי את עצמי באותו מקום מרגש שבו הסתירות שבחיינו, כאשר נותנים להן לפרוח ולא להיקבר מתחת לדעות מוקדמות, הן מבטיחות תקווה ופיוס.

זה לא שדעותיי ואמונותיי השתנו, אלא שהן שבו לחיים. הן נטענו בסקרנות, בחושים מחודשים של מטרה ותכלית. הקפיאה על השמרים, שהיא תוצאה של תחושת ודאות, התחשמלה ואפילו נכנסה למעט אי-סדר. בעזרתם של חברים ורבנים, חקרתי מחדש נושאים שהפכו נדושים מתוך הרגל. במקום להרגיש מאוים, השקפותיי נהיו חזקות יותר, דינאמיות יותר ומגיבות יותר.

באותן שעות קצרות של התקשרות בין שני יהודים, קשר שהדבק היחיד בו היה הנשמה היהודית שבתוכנו, לא מצאתי פיתרון למחלוקת המכה בנו כעם. ראיתי רק את האפשרות, פתח שדרכו ניתן אולי להתקרב אלה לאלה. מיזוג זה לא דרש הפחתת השוני בינינו אלא מעבר ביניהם.

היות והבחנתי באפשרות זו רק לרגע אינני יכול לבטא זאת בהטעמה מלאה. אני רק יודע שאפשרות זו יש בה בהכרח הכרה בלתי מעורערת של היהודים כמשפחה, הנאמנות שיש בנו זה לזה, והנשמה הייחודית המשותפת לכולנו.

בגעגועיי לאבי ואמי, המשתקפים בדברים הרבים שלימדוני בדרכם שלהם, אני זוכר שעם בני משפחה אין צורך תמיד לשכנע או להשפיע, לנצח או להפסיד. יתכן שאין פיתרון נראה לעין להבדלים הבסיסיים בין הורים, ילדים ואחים. אך תמיד, כבני אותה משפחה, עלינו להאמין שבאמצעות נאמנות, תמיכה בלתי מסויגת וקשר בלתי מעורער זה לזה, נעלה על דרך המלך.