כשנה לאחר שחזרתי בתשובה ביקשתי מאחי הגדול לספר לי את סיפור חייו. ידעתי שהוא שומר תורה ומצוות במשך עשרות שנים והרעיון לעשות זאת בעצמי החל לקסום לי, אך לא ידעתי כיצד זה קרה. הוא היה הבכור בינינו, ארבעה ילדים שנולדו להורים ניצולי שואה. אמנו התחנכה בבית מסורתי במזרח אירופה; אבינו בא מרוסיה הקומוניסטית שם אסור היה לקיים מצוות. הם התפשרו ביניהם איכשהו ותוצאות הפשרה היו חינוך מינמלי על יהדות. בגיל שש ביקש אחי הבכור ללכת לשיעורי עברית ויהדות וגם אנחנו עשינו זאת בעקבותיו.

זה מה שאחי סיפר לי:

במהלך אחת מחופשות החורף באוניברסיטה הוא הצטרף לכמה חברים למסע סקי ברחבי המדינה. היום הראשון התנהל כשורה. ביום השני איבריהם של חברי הקבוצה כבר כאבו קצת, אך רוח ההפרתקנות עדיין הייתה חדורה בהם. שוב הם יצאו לדרך כששאיפותיהם גדולות אף יותר וכשהם בוחרים במסלולים מאתגרים אף יותר מביום האתמול. בשעת אחר צהריים מאוחרת, בעוד החבר'ה האחרים ממשיכים באון קדימה, אחי נגרר מאחור. כשהגיעו להתפצלות שבילים החליטו חבריו "לסדר אותו": הם התקדמו בכיוון אחר בלי לומר לו דבר. הוא המשיך באיטיות וחיש מהר גילה כי איבד את עקבותיהם של חבריו. הוא היה עייף, היה לו קר והוא גם לא ידע באיזה שביל ללכת. הוא היה לבדו במעבה היער.

למרות גילו (גיל ההתבגרות הוא זמן בו נערים חושבים שהם יכולים לעשות הכול) ולמרות גודלו (הוא היה בחור רחב מידות), החל אחי לפחד. שעת הדמדומים הלכה וקרבה. לא היה לו מושג כיצד להגיע הביתה. לא היו לו לא מזון, לא פנס ולא מפה. בדממת היערות המכוסים בגוני החורף - לבן וחום וכחול ושחור – הוא שמע כל רחש וקול: את צליל השלג הנרמס תחת כפות רגליו, את קול זרועותיו הנעות לצדי גופו, את מקלות הסקי הננעצים באדמה. יותר מכל שמע את המקצב המקוטע של נשימתו המואצת שולט בדממה שסביב.

כיוון שחרדתו הלכה וגברה הוא כמה לדבר שיפיג את החרדה. הוא החליט לשיר. הוא שר שיר שזכר משיעורי היהדות – מנגינה לתפילה מוכרת, אדון עולם. בדממת היער, בחברת המלים הללו, באה נחמה ללבו. בעודו שר הוא קלט לפתע שאלוקים הוא אכן אדון העולם. "אלוקים שם אותי ביער" הוא חשב לעצמו, "והוא יוציא אותי מכאן."

ואכן כך היה. בעודו צועד ושר הגיע אחי לקרחת יער. במרחק קצר משם צדו עיניו את ידידיו המופתעים והוא הצטרף אליהם. יחד הם השלימו את חלקו האחרון של המסלול בטרם רדת החשכה.

אלוקים הנחה את אחי בשבילים חשוכים רבים אחרים בשתים-עשרה השנים שלאחר מכן. הוא נסע לברית המועצות לשעבר, למחנות ההשמדה באירופה ולארץ הקודש. הוא וויתר על לימודי דוקטורט בפילוסופיה והפך מאתיאיסט לאדם מאמין. הוא נרשם לתוכנית של הסמכה לרבנות ותודה לא-ל אחי המשיך למצוא את דרכו. הוא החל לשמור תורה ומצוות, התחתן והקים משפחה. את ביתו מילא תמיד בספרים יהודיים ובמוסיקה. הוא למד רפואה והשקיע את לבו בעזרה לאחרים, במיוחד ליהודים עולים מרוסיה ולרווקים בשכונתו. אך כמו תמיד בחיים, לעתים הוא עדיין נאבק כדי להישאר על המסלול הנכון ולמצוא את דרכו הביתה בחשכה.

כאשר אחי נפטר בפתאומיות בגיל ארבעים ושלוש, לפני אחת עשרה שנה, הגיע בנו בן השש-עשרה לגור עמי ועם בעלי למשך חודשים מספר. בחשכה הקשה מנשוא של יגונו ואימתו העמוקים, רק המוסיקה היהודית שאהב אביו הביאה נחמה ללבו של אחייני הצעיר. ההיסטוריה חזרה על עצמה. מנגינות הלב של האמון והאמונה הנחו את אחייני בהדרגה מחוץ ליערות ייאושו.

כיום אחייני, אחיו ואחיותיו פוסעים בשבילי חייהם האישיים. כל אחד ואחת מהם שואף למצוא את החיבור האישי שלו לאלוקים. אני אסירת תודה על כך ששמעתי את אחי מספר את סיפורו זמן קצר בטרם נפטר, תקופה בה קיום המצוות היה כה חדש עבורי. הלוואי והייתי קרובה לאחי במשך השנים הללו, כשהיה שר ליד שולחן השבת, חוגג את ימי ההולדת של ילדיו ומלמד תורה את האנשים אותם אירח כה יפה בביתו. אך דבר אחד אני יודעת: אם אלוקים הנחה את אחי כיצד לצאת מחשכתו האישית, ודאי כי הוא ימשיך להאיר את הדרך עד שהגאולה תאחדנו מחדש עם יקירינו ואהובינו. מי ייתן ויהא הדבר במהרה בימינו.