קרם שוקולד היה מרוח על קצה המפה הצחורה שהבאתי מהבית, אבל לי זה בכלל לא היה איכפת. באותו רגע לא היה איכפת לי שכוסות חד-פעמיים נקיים התפזרו מתחת לשולחן שלי, שולחן המורה, וכתם של קולה הזמין אליו שני זבובים לביקור. בהזדמנות אחרת זה היה אולי מרגיז, אבל הפעם... הפעם הכל שונה, מיוחד...
רותי ישבה על ברכיי, פניה היו ספונים בקפלי הסוודר העבה שלי והיא ממש נדבקה אליי. לוּ זו היתה ציפי, דינה'לה או מרים, אולי לא הייתי מתרגשת, אבל רותי? רותי יושבת על ברכיי? אם המנהלת היתה נכנסת ברגע זה לכיתתי, אולי לא היתה מאמינה! אם בהשגחה פרטית העובדת הסוציאלית היתה מגיעה היום לבית הספר – או-הו כמה שאלות היתה שואלת... אבל הן לא פה בכיתה, ואני יושבת ודמעות ההתרגשות מגיעות עד הגרון, אבל אין לי עדיין רשות לתת להן להתפרץ. נראה לי שזה יחכה עד שאגיע הביתה.
רותי היתה הבת השלישית במשפחתה הברוכה. היו לה טענות כמעט על ה-כ-ל: למה צריכה אימא שלה לנקות את בית הרפואה הגדול בקצה העיר ולא לקבל את פניה כשהיא מגיעה הביתה? הרי אצל ציפי, דינה'לה ומרים אימא תמיד בבית כשהן מגיעות.
ומדוע עובד אבא בעבודה מסריחה כל-כך, הוא יוצא בשעת בוקר מוקדמת ובמשאית הגדולה מפנה את האשפה מפחי הזבל בעיר. ולמה האבות של ציפי, דינה'לה ומרים עובדים בעבודות שונות, מכובדות, ובחדר של אבא של ציפי יש אפילו מזגן... רותי לא מוכנה לחבק את אבא אפילו אחרי שהוא מתקלח... היא סולדת ובועטת ולא נותנת לאף אחד להתקרב ולקרב.
כשהגיעו כל התלמידות ביום הראשון ללימודים לכיתה א', נראו כולן מרוגשות. תיקים חדשים, עפרונות מחודדים, מחקים ריחניים וסוגים שונים של צבעים. הילדות הראו אחת לשנייה את האוצרות ונהנו להשוות ולספר. ואז זה התחיל: מרים צרחה בקול רם, ציפי רצה לעברי ועוד מספר ילדות ניסו להפריד בין רותי למרים שהתקוטטו ומשכו אחת לשניה בשיער. תוך דקה התחלפה האווירה בכיתה, מישהי צעקה "היא גנבה לי!" מישהי אחרת טענה "זו היא, רותי, תמיד היא צריכה קלקל הכל", ואני, שעדיין לא הכרתי את תלמידותיי החדשות, הבנתי כמעט מייד שיש לנו בעיה. אבל עדיין לא הבנתי את עומקה.
רותי הרשתה לעצמה לקחת מהחברות מחקים בצורות מעניינות וצבעים נוצצים, כי בתיקה לא היו לה כאלו. היא סטרה לכל מי שלא הסכימה לתרום לה ממתק ובעטה במי שהעליבה או פגעה בה.
ניסיתי, באמת ניסיתי להתקרב אל רותי. ביקרתי בביתה שם פגשתי הורים אוהבים שהיו כבר מוכנים כמעט להרים ידיים. הם סיפרו שלא קשה כל-כך עם הילדים האחרים "רק זאתי עושה לנו בעיות מגיל צעיר מאוד" הם סיפרו. קניתי מכספי מספר פרסים קטנים ונתתי לרותי, אבל היא זרקה אותם בזעם על שולחני ואמרה "אנחנו לא עניים, לא צ'כה ת'טובות שלך" והלכה למקומה תוך כדי דפיקות על שולחנות החברות שבדרך.
הזמנתי את רותי לביתי, אבל היא לא היתה מוכנה אפילו לשמוע על כך... התייעצתי עם המנחה, דיברתי עם העובדת הסוציאלית – ניסיתי למלא עצה כזו ואחרת, אבל - - רותי נראתה כשונאת את העולם כולו. היא לא השתלבה בחברה בכיתה והציקה לבני משפחתה בבית.
מה יהיה רבונו-של עולם. מה יהיה??
היתה זו השבת שלפני כ"ה באדר. כ"ה באדר הוא יום הולדתה של הרבנית חיה מושקא שניאורסאהן, אשתו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל. בחודשים לאחר פטירתה יצא בעלה הרבי ב"מבצע יום הולדת" וקרא לכל יהודי לחגוג את יום הולדתו. הוא ציין כי ביום זה מזלו של אדם גובר והציע לנצל יום זה להתעלות רוחנית: מתן צדקה, החלטה טובה, פרקי תהילים ועוד כהנה וכהנה.
ואז, בסייעתא דשמיא, הבזיק הרעיון במוחי.
יום הולדתה של רותי חל מספר ימים לאחר מכן. התלמידות כבר התרגלו שבכל יום הולדת אנו מקדישות לכך חצי שעה לפני סיום יום הלימודים, מברכות את הילדה שמזלה גובר, שומעות על החלטתה, קופת הצדקה עוברת מיד ליד וכל תלמידה משלשלת מטבע אל הקופה, גיבורת האירוע מחלקת גם שקית ממתקים קטנה, לאחר שהמורה בודקת שכל הממתקים כשרים. וזהו. שיר או שניים ו.. הביתה בשמחה רבה.
אבל הפעם, הפעם כל-כך רציתי לנצל את ההזדמנות... עוד לפני הכל הוצאתי את ספר התהילים הקטן מתיקי, פתחתי אותו בפרק ז', פרקה האישי של רותי, ואמרתי אותו מילה אחר מילה, כשאני מהרהרת: בורא העולם, בבקשה תעשה שזה יצליח, תעשה שאסלול מסילה לליבה של תלמידתי. אני הרי יודעת שלא מרוע לב הילדה היא מתנהגת כך... רע לה. היא אומללה ולכן גם מאמללת...
ואז התחלתי לתכנן את הכל בקפידה: לשקית פלסטיק שקופה הכנסתי פרסים קטנים, כמספר הילדות בכיתה. כל פרס עטוף בנייר של מתנה. צירפתי לשקית פתקים צבעוניים השוכנים דרך קבע ליד הטלפון שלי במטבח. דבקיות, נייר דבק וחבילת טושים צבעוניים הוכנסו אף הם אל השקית.
אימא של רותי הרגיעה אותי בטלפון ששקיות הממתקים מוכנות, כמו גם המטבעות לצדקה.
מה עוד?? מה עוד כדאי לי לעשות?? – הסתובבתי בחדר חושבת כיצד להסביר ומה לומר, חושבת אם הילדות הקטנות האלו, שגילן נע בין שש לשבע, יוכלו להבין ולהפנים. עברתי מארון הספרים לתמונות שעל הקיר, הצצתי החוצה אל החמה השוקעת במערב, ואז נתקלתי במכשיר הפקס.
אה, על זה לא חשבתי. איזה יופי! אוכל לכתוב מכתב בקשת ברכה שייקרא על ה'ציון' (קבר) של הרבי מליובאוויטש!
נטלתי ידיים. על נייר לבן כשלג כתבתי על התלמידה שכה קשה לה, על מהלכים שניסיתי ולא הצליחו, כתבתי את שמה ואת שם אמה וגם ציינתי שמחר הוא יום הולדתה. לחיצה על מקשים. הנייר נבלע בתוך המכשיר ויצא במכשיר הפקס מעברו השני.
נרגעתי. בעזרת השם יהיה בסדר.
הכל התנהל יפה. רותי הגיעה לבית הספר בחולצה לבנה חגיגית, שערה סורק בקפידה ושלא כדרכה היא חייכה חיוך נבוך, לופתת את שקית הממתקים ומביטה לראות איך חברותיה מגיבות...
מיד אחרי התפילה ביקשתי מרותי לצאת להביא גירים מהמזכירה. פתאום הרגשתי גל של אנרגיה גואה בי: מהר, מהר, ילדות, סדרנה את החדר בשתי דקות בצורת חי"ת. כן חמודות, היום יום הולדתה של רותי ואנחנו נעשה היום המון אהבת ישראל לבעלת יום ההולדת. לא, לא חמודות, עכשיו אנחנו לא מדברות על מי עשתה למי ומי שברה מה... עכשיו נחשוב כיצד לשמח את חברתנו שכל-כך קשה לה.
דקות ספורות לאחר מכן, כשרותי חזרה וחפיסת גירים בידה, התלמידות שלי כבר נדבקו מההתלהבות שלי. הכיתה היתה מסודרת. בקבוקי השתיה והכוסות עמדו על שולחני, העוגה היפה עמדה על שולחנה של רותי, כשעליה מצויר בקרם שוקולד המספר 7.
עשרים ושמונה זוגות עיניים ננעצו בכלת השמחה כשניגשה בהיסוס לכסאה. הרגשתי שהן מתפללות ביחד אתי שתשמח, שתהנה, (שתשתנה), שתתרגש.
חילקתי לכל ילדה פרס קטן עבור בעלת יום ההולדת ופתקית לכתוב את הברכה המיוחדת האישית שלה. כל מי שניגשה עם הפרס הקטן, המתנה שקנתה המורה, לחצה את ידי בת השבע וקיבלה עוגה וגם שקית. כשהגיע התור שלי לברך, עוד לפני שהתקרבתי אל תלמידתי, היא עזבה את הכיסא שלה בקול רעש גדול, רצה בוכיה ונפלה אל תוך זרועותיי מתייפחת: "תודה המורה. תודה".
ציפי, דינה'לה, מרים ובנות נוספות התאספו סביבנו. אם חששתי שיקנאו, התבדיתי מייד. הבנות שמרו על שקט מוחלט ועיניהן נצצו ככוכבים.
בדרך הביתה, כשהשקית הריקה בידי והסוודר שלי מרוח כולו בקרם שוקולד, ראיתי בדמיוני את תמונתו המחייכת (והמרוצה??) של הרבי מליובאוויטש, ובראשי התנגנו להן מילות השיר "הוי, גילו גילו, יום הולדת הנה בא. הוי גילו גילו, מסיבה והחלטה"...
כתוב תגובה