בפרשת השבוע מספרת לנו התורה על "הבן הסורר והמורה" שמרד בסמכות הוריו. חכמינו זכרונם לברכה מציינים כי הדרישות להשגת המעמד של הבן הסורר מורכבות כל-כך כך שלמעשה הדבר לא התרחש מעולם.

מדוע, כך הם שאלו, דיברה התורה על חוקים כל כך היפותטיים? – כדי לפאר ולרומם את התורה.

אך כיצד דין כזה מפאר ומרומם את התורה?

שני ממדים

לתורה יש שני ממדים, גוף ונפש. גוף התורה הוא גוף המידע העצום, החל במבנה החוקי שלה וההדרכה שהיא מעניקה בתחום האתיקה והמוסר, ועד לערכה ההיסטורי ולמשמעות המיסטית שלה. נפש התורה, לעומת זאת, היא הגישה שהיא מאפשרת אל היוצר שלה, אל אלוקים.

הן ממדיה הפנימיים והן ממדיה החיצוניים של התורה הם בעלי תוקף. אולם כאשר אנו עוסקים בגוף, אפשר לשכוח את הנפש. קל לראות את התורה כגוף ראוי לציון של חוקים, חוקי מוסר ושל היסטוריה, ולשכוח שהיא עולמו החי של אלוקים.

אפשר לספוג ולקלוט את כל המידע שמכילה התורה, אך לא את קדושתה. אפשר לחוש מועשרים על ידי הספר אך שמחברו לא ייגע בנפשנו. במלים אחרות, אפשרי שהתורה תאבד את גדולתה ואת תפארתה הפנימיות בעיניו של המתבונן בה.

לכן, התורה עוסקת בדיון שאין לו כל רלוונטיות מעשית. כאשר התלמיד נעשה מודע לכך שאין כל ערך מעשי ללימוד הפרשה הזאת, נותרת לו רק סיבה אחת ללמוד אותה, והיא המודעות שלו לעובדה שהתורה היא אמצעי שדרכו אנו, תלמידיה, יוצרים קשר עם היוצר שלה, עם הא-ל הכל יכול.

לכן פרשה זו נועדה להבטיח כי התורה תתגלה לעין המתבונן בה בכל גדולתה ובכל תפארתה.