דובי הוא אחד מאותם ילדים בני תשע שכלי העבודה שלהם פזורים בכל מקום. יש לו מלחציים המחוברים לשולחן הכתיבה שלו כדי שיוכל להלחים בקלות במקרה הצורך, והוא ישן עם מברג וחוטי ברזל מתחת לכריתו – או לפחות הוא מנסה לישון כך.
חוטי הברזל והברגים של היום החליפו את מבצעי הנגרות של השבוע שעבר, שהחליפו את החומץ והסודה לשתייה מניסויי הכימיה של החודש הקודם. לא מזמן הוא הגיע הביתה עם שני חתלתולים יתומים הזקוקים להאכלה מבקבוק כל ארבע שעות בדיוק.
לפעמים הוא מנסה לפתות אותי להצטרף אליו באחד מן הפרויקטים שלו, אם כי הוא לרוב מרוצה אם אני נותן לו כמה דקות מזמני כדי להתפעל מן האור המבזיק כאשר חוט הברזל האחד מתחבר לחוט האחר, או מן הפיצוץ המתרחש כשמוסיפים את אבקת השתייה לחומץ (או שזה להפך?).
למרבה הצער, אני לא תיקונצ'יק ולא בנאי מטבעי. כשאני בבית, אני אוהב לקרוא ולכתוב, להאזין למוסיקה ולפטפט עם אשתי. אני נהנה גם לעזור לדובי – ולילדי האחרים – בשיעורי הבית שלהם. אני אוהב לבשל. אני ידוע כמי שנוהג לגהץ חולצות לקראת כניסת השבת. ואני נהנה במיוחד לתפוס תנומה טובה. אך בכל הנוגע לבנייה ולתיקונים – ובכן, פעם נהגתי לעשות את הדברים האלה, ולפעמים אני מצר על כך שדובי לא נולד כשהייתי צעיר יותר.
אשתי ואני דומים בעניין הזה. אף אחד מאיתנו לא חובב תיקוני חשמל ולא נהנה מלפרק מנועים של מאווררים. ייאמר לזכותה של אשתי, שהיא ודובי שתלו לאחרונה עגבניות שרי על המרפסת שלנו. הן מבשילות בימים אלה – כלומר, העגבניות – ובבקרים רבים דובי רץ לתוך המטבח כשהוא אוחז בידו עגבנייה אדומה קטנה ושואל מי רוצה לאכול את העגבנייה שהבשילה זה עתה. לאחר מכן הוא מכניס אותה לפיו בחיפזון ואשתי ממהרת לחסום בכף ידה את מיץ העגבניות הניתז דרך שפתיו כששיניו לועסות את העגבנייה העסיסית. זה הפך אצלנו להרגל קבוע.
בקצרה, דובי הוא ילד בן תשע בעל אופי פעיל, עצמאי, סקרן ומצחיק, שברוב הערבים צריך לקרוא לו חזרה הביתה מן ההרפתקה העכשווית שלו בחוץ או בבית של אחד מחבריו
לכן הופתעתי כל כך כששמעתי באחד הערבים שיחה שהתנהלה בינו לבין אשתי.
דובי: "את יוצאת היום, אמא?" (אשתי נותנת לפעמים שיעורים פרטיים לתלמידים).
"לא, חמוד".
"את תהיי בבית?" הוא שאל
"כן", היא אמרה.
"יופי", הוא אמר.
הפסקה.
"אמא, את עושה משהו הערב?"
"לא", היא השיבה.
"יופי", הוא אמר.
"למה?" היא שאלה.
"כלום", הוא אמר. "פשוט קיוויתי שתהיי בבית."
הפסקה.
"אתה רוצה שנעשה משהו ביחד הערב?"
"לא", הוא אמר.
"אז למה שאלת?" היא אמרה.
"פשוט קיוויתי שתהיי בבית", הוא אמר.
"כן, ואז....?" היא שאלה.
"ותשבי על הספה ותסרגי", הוא אמר.
"זה הכל?" היא שאלה.
"כן", הוא אמר.
"זה כל מה שאתה רוצה שאעשה?" היא שאלה.
"כן", הוא אמר.
"רק לשבת על הספה ולסרוג?" היא שאלה.
"כן", הוא אמר. "זה הערב האהוב עליי".
וזה מה שהיא עשתה – כלומר, סרגה! – כשהיא יושבת זקוף על ספת הפוטון שלנו, רגליה משולבות ומתנדנדות והיא לבושה בחלוק הבית הרך החביב עליה, ובננו שמח ומאושר, עסוק בכלי העבודה ובחוטי הברזל שלו, בקושי מדבר אלינו, עד שהגיע הזמן שבו אבא ואמא היו צריכים להשכיב אותו לישון.
היא בילתה את הערב בדיוק כמו שדובי רצה.
זמן איכות בסטייל ליטוויני.
מאוחר יותר, כשהרהרתי במה שקרה ושוחחתי עם אשתי על דובי, חשתי מחוזק ונקי מאשמה. חשתי מחוזק מפני שתמיד נשענתי על צד ה"כמות" בדיונים על זמן כמותי לעומת זמן איכותי ביחס להורים וילדיהם. וחשתי נקי מאשמה – מפני שמעתה ואילך אוכל להעמיד פנים שהקריאה, הפטפוט והתנומות החביבות עליי בגיל העמידה אינן גורמים כל נזק לדובי הצעיר שלי. לא איכפת לו. הוא רק רוצה שאהיה בסביבה.
נראה שעבור דובי, בנוכחותם הפשוטה של הוריו ישנו קסם כלשהו, איזה יסוד חיוני – משהו שהוא חש בו, דבר-מה דחוף ואלמנטרי שמאפשר לעצמאותו ולסקרנותו לפרוח ולשגשג.
אולי זוהי הזמינות שלנו – הידיעה שאנו נמצאים שם אם הוא זקוק לנו. נראה שהוא אוהב את היותנו במרחק קריאה בלבד. מי יודע מתי עשויים רעש מוזר, צל אפל או מחשבה מפחידה להבהיל אותו? למרות האומץ המופגן שלו, אולי הוא מודאג שהוא עשוי להיכוות בניסיונותיו לחבר חוטי ברזל בהלחמה.
ומה יהיה אם פתאום – מתוך דחף פנימי כלשהו שלעולם לא אבין – הוא יבחר פתאום לדבר דווקא עכשיו איתי או עם אמו על משהו חשוב – על משבר בבית הספר, על בעיה עם חבר, על חלום שחלם בלילה הקודם, על ציון גרוע שקיבל או על מעשה שעשה ושלפתע יש לו צורך להתוודות עליו?
מי יודע מדוע עבור דובי – ועבור כל ילד – הרגע הטוב ביותר לספר משהו חשוב הוא עכשיו – לא קודם או אחר כך, לא כשהיה לנו יותר זמן או כשיהיה לנו יותר זמן, לא כשקבענו לו ביעילות זמן להיות איתו ולנהל את השיחה שכל השבוע לא היה לנו זמן לנהלה? מי יודע מדוע דובי לא פותח את ליבו לפי סדר זמנים קבוע, לא בוחר את הזמן להיות קרוב אלינו תוך התחשבות רבה יותר בלוחות הזמנים המקצועיים והחברתיים שלי ושל אשתי?
לא תמיד אנו יכולים לתת זאת, אך הנה הדבר שאני מאמין שדובי ביקש כשהוא תיאר לאימו את סוג הערב האהוב עליו: הוא רוצה שהיא תשב על הספה ותסרוג, שתהיה נוכחת וגם פעילה, אך לא עסוקה כל כך בפעילויותיה שלא יהיה לה זמן עבורו, לא כל כך שקועה במה שהיא עושה שהיא לא תוכל להתפנות אליו אם הוא יבוא ויתרפק עליה כשיחוש עייף או בודד או פשוט זקוק לחיבתה ואהבתה. הוא רוצה את החופש ואת ההזדמנות להפריע להוריו בשאלה או לבקש שנסתכל ביצירה או בהישג האחרונים שלו. הוא רוצה שנהיה נוכחים, נוחים ונעימים, זמינים ומגלים עניין בו – לא עניין כה רב שנפריע לו או נעיק עליו, ואף לא כה אדישים שלא יהיה לנו זמן לסקרנותו ולתגליותיו, אף אם אלו הן לדעתנו פעוטות או חסרות חשיבות.
הוא רוצה שנהיה שם, רוצה את נוכחותנו. אנו יכולים לנמנם או לקרוא או להתעסק בפרחים או לשלם חשבונות או לדבר בטלפון או לקצור דשא או ללמוד או לעשות כל דבר כמעט, כל עוד הוא יכול לראותנו ולשמוע אותנו ולסמוך עלינו על כל מקרה שלא יבוא. הוא רוצה את הדבר הקסום והבלתי ניתן לתיאור הזה, שמתרחש בין הורה לילדו כשהם נמצאים יחד באותו זמן ובאותו מרחב.
הוא מאמין – ואני מסכים עימו – שבעזרת הביטחון שמעניקה לו נוכחותנו האוהבת הוא יכול לכבוש הרים, לנצח צבאות שלמים, לעמוד בראש עמים, לכתוב רומנים, לחבר שירים, לנהל חברות ענק, להלחין מוסיקה, לתכנן בניינים, או להלחים שני חוטי ברזל בערב יום שלישי כדי ששתי נורות קטנות יידלקו ויהוו אישור לניצחון גאונותו וכוח ההתמדה שלו.
רק שבי על הספה וסרגי, אמא – כך אמר. זה סוג הערב האהוב עליי.
ואם תעשי כן, אני אחצה את הרקיע, אגלה מהיכן מגיעה הקשת בענן, אחפש מלאכים בחושך ואלמד לשיר מתוך נבכי ליבי עד שאירדם כשראשי בחיקך.
ג'יי, הגרסא שלי חבר קרוב היה לי ג'יי, שרק מתי-מעט (בעיקר גבאים וכן חברו הטוב, הרב גלוכובסקי) הכירוהו ּגם בשמו העברי, משה-זעליג. אחד משני חברים אותם איבדתי, האחד במותו והשני בחייו.
מעולם לא הכרתי איש נוגה, מהורהר ושקט כמותו. הוא היה חכם, עמקן, בעל סקרנות עצומה, איש ספר, עדין-נפש, מורה לחיים, אמן המלה הכתובה ולשון ההמעטה (אנדרסטייטמנט), בעל ואיש משפחה למופת, שבאופן סמלי - מקור הכנסתו העיקרי במשך שנים היו תמלוגים על סרט הדרכה לשמרטפים, שהפיק בארה"ב בשנות ה-80'. במובן זה הוא היה בייבי-סיטר רוחני שהתווה הוראות הפעלה לדור שלם, בעיקר אנגלו-סכסי, אשר קרא בשקיקה את כל הטורים שכתב באינטרנט. חב"ד נקודה אורג זה היה הוא. ג'יי "לקח" את רעיונות החסידות ברצינות רבה ונתן להם ביטוי מחודש בשפתו העשירה ובסגנונו הייחודי.
תמיד היה מה ללמוד ממנו. וההומור הזה, של מי שלא לוקח את הדברים - וממילא את עצמו - ברצינות רבה מדי, אלא בחיוך של ביקורת עצמית, שבה את לבי. לא רק המחלה עצמה וההתמודדות עייפו אותו, אלא גם מה שספג וראה בחייו עוד לפני שלקה בה: הקרינה שספג בצ'רנוביל והמוטציות הגנטיות הזוועתיות שראה אצל ילדי הדור השני לדליפה הרדיו-אקטיווית, שהוא שימש גשר בינם לבין הממסד הרפואי ובינם לבין התקשורת. בגבור עליו מחלתו היינו מתנהלים בצעדים איטיים ומדודים אחרי שחרית של שבת, מבית-הכנסת אליו הביתה, מהלך שלושים מטר. בכוונה תחילה לאט, לאט, להרוויח עוד קצת זמן שיחה. ידענו שהסוף קרוב ורצינו להספיק כמה שיותר.
שנינו עסקנו - אמנם לא באותה תקופה - באותו מקצוע. שנינו גילינו - כל אחד בעיתוי אחר, אבל באותן נסיבות ממש - את הקללה שבאורח החיים המודרני, המתועש, הרווי במתחים, ושנינו הבנו (או חשבנו שהבנו) מה היינו רוצים לשנות אילו היה לנו קצת יותר אומץ: חזרה לחיים של פשטות מרצון, צריכה של מזון נקי, לא מעובד, לא מהונדס גנטית, נקי מחומרי הדברה, להוריד הילוך, לעצור את מרוץ החיים המטורף ולרדת, להתפרנס מעמל כפיים. עבורו, התובנה הזו באה מאוחר מדי, כאשר אי אפשר היה עוד לתקן; וכשהבין שהישועה לא תצמח לו מרופאים קונוונציונאליים (אותם, לדעתי, תעב), נסע - כמדומני פעמיים במהלך מחלתו - לג'ונגלים של דרום-אמריקה, שם רקחו עבורו עשבי מרפא שהקלו במעט על כאביו והעניקו הפוגה זמנית, לפני שהסרטן חזר מהפרסומות והחל מתפשט במהירות גדולה יותר.
הרבה קווי דמיון היו בינינו. הסתכלנו על העולם דרך משקפיים דומים. שנינו אימצנו את ההבנה שהבדל אמיתי בין אופטימיסט לפסימיסט כמעט ואינו קיים; שהרי מהו בעצם פסימיסט אם לא אופטימיסט בעל ניסיון מצטבר. הטורים שאותם כתב - פנינים של ממש, שחלקם חולקו כתשורה לאורחים בשמחת הנישואין של בנו נתנאל, לפני מחצית השנה - לא תמיד הסגירו את הצד המורכב הזה באישיותו.
שאלות רבות היו לג'יי אל הקב"ה בשל מחלתו, והוא לא היסס להפנות אותן אליו. ולא כמבעט, חלילה, כלפי מעלה, אלא כמשתאה - בסקרנות שהיא כמעט כגוף שלישי המסתכל מהצד - מה מייעדת עבורו ועבור בני משפחתו "התוכנית הגדולה" של "המהנדס הגדול", ומה הלקח שמבקשים ללמד אותו כדי שיוכל לשפר ולתקן. פעם אחת סיפר לי שהמחלה לימדה אותו להתפלל כמו שצריך, להודות בכל רגע ורגע על מה שצריך, לסבול כשצריך, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. הוא לא התמרמר. ואם-כן, לא ראו את זה. הוא קיבל עליו את את הדין בהשלמה מלאה, ומתוך מה שאני ראיתי כשקט נפשי.
הצטערתי שלא נפרדתי ממנו כראוי לפני שעצם את עיניו, ואני מקווה שאני עושה זאת כעת.
לא קראתי את המקור, אבל אני בטוח שהתרגום היה נאמן לו - לפחות כשם שג'יי היה נאמן לעצמו, למשפחתו ולמי שזכו להיות חבריו.
מתגעגע אליו נורא.