הנה טיפ:
הזן את כתובת הדוא"ל שלך, ובכל שבוע תקבל מגזין מרתק ומעשיר, עם סיפורים ומאמרים שתאהב. וזה בחינם.
אה, ואל תשכח לעשות לייק לדף הפייסבוק שלנו!

קריאת התורה לפרשת בהעלותך

In Israel: בהעלותך

פרשת בהעלותך
שבת 12 סיון 5779
15 יוני, 2019
בחר פרשה:
בוצע: (במדבר 8:1 - 12:16; Zachariah 2:14 - 4:7)

First Portion

במדבר פרק ח

אוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
בדַּבֵּר֙ אֶל־אַֽהֲרֹ֔ן וְאָֽמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת:
בהעלתך: למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות:
בהעלתך: על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב:
אל מול פני המנורה: אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה:
יאירו שבעת הנרות: ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי. ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך:
גוַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַֽהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶֽעֱלָ֖ה נֵֽרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־משֶֽׁה:
ויעש כן אהרן: להגיד שבחו של אהרן שלא שינה:
דוְזֶ֨ה מַֽעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־משֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה:
וזה מעשה המנורה: שהראהו הקב"ה באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה:
מקשה: בטדי"ץ בלע"ז [עשוי בהכאה] לשון דא לדא נקשן (דניאל ה, ו). עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקורנס וחותך בכשיל לפשט אבריה כתקונן, ולא נעשית אברים אברים ע"י חבור:
עד ירכה עד פרחה: ירכה היא השידה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים:
עד ירכה עד פרחה: כלומר גופה של מנורה כולה וכל התלוי בה:
עד ירכה: שהוא אבר גדול:
עד פרחה: שהוא מעשה דק שבה הכל מקשה. ודרך עד לשמש בלשון זה, כמו (שופטים טו, ה) מגדיש ועד קמה ועד כרם זית:
כמראה אשר הראה וגו': כתבנית אשר הראהו בהר, כמו שנאמר (שמות כה, מ) וראה ועשה בתבניתם וגו':
כן עשה את המנורה: מי שעשאה. ומדרש אגדה ע"י הקב"ה נעשית מאליה:
הוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
וקַ֚ח אֶת־הַֽלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִֽהַרְתָּ֖ אֹתָֽם:
קח את הלוים: קחם בדברים, אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום:
זוְכֹה־תַֽעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶֽעֱבִ֤ירוּ תַ֨עַר֙ עַל־כָּל־בְּשָׂרָ֔ם וְכִבְּס֥וּ בִגְדֵיהֶ֖ם וְהִטֶּהָֽרוּ:
הזה עליהם מי חטאת: של אפר הפרה מפני טמאי מתים שבהם:
והעבירו תער: מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים:
חוְלָֽקְחוּ֙ פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֔ר וּמִ֨נְחָת֔וֹ סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן וּפַר־שֵׁנִ֥י בֶן־בָּקָ֖ר תִּקַּ֥ח לְחַטָּֽאת:
ולקחו פר בן בקר: והוא עולה, כמו שנאמר (פסוק יב) ועשה את האחד עולה, והוא קרבן צבור בעבודה זרה:
ופר שני: מה תלמוד לומר שני, לומר לך, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת לא נאכלת. ובזו יש סמך לדבריו בתורת כהנים. ואומר אני שהוראת שעה היתה, ששעיר היה להם להביא לחטאת עבודה זרה עם פר העולה:
טוְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַֽלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִ֨קְהַלְתָּ֔ אֶת־כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
והקהלת את כל עדת: לפי שהלוים נתנים קרבן כפרה תחתיהם, יבואו ויעמדו על קרבנם ויסמכו את ידיהם עליהם:
יוְהִקְרַבְתָּ֥ אֶת־הַֽלְוִיִּ֖ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְסָֽמְכ֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־הַֽלְוִיִּֽם:
יאוְהֵנִיף֩ אַֽהֲרֹ֨ן אֶת־הַֽלְוִיִּ֤ם תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָי֕וּ לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת יְהֹוָֽה:
והניף אהרן את הלוים תנופה: כדרך שאשם מצורע טעון תנופה חי. שלש תנופות נאמרו בפרשה זו, הראשונה לבני קהת, לכך נאמר בם והיו לעבוד את עבודת ה', לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם הארון והשלחן וגו'. השניה לבני גרשון, לכך נאמר בם תנופה לה', שאף עליהם היתה עבודת הקודש יריעות וקרסים הנראים בבית קדש הקדשים, והשלישית לבני מררי:
יבוְהַֽלְוִיִּם֙ יִסְמְכ֣וּ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַפָּרִ֑ים וַֽעֲשֵׂ֠ה אֶת־הָֽאֶחָ֨ד חַטָּ֜את וְאֶת־הָֽאֶחָ֤ד עֹלָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־הַֽלְוִיִּֽם:
יגוְהַֽעֲמַדְתָּ֙ אֶת־הַֽלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לַֽיהֹוָֽה:
ידוְהִבְדַּלְתָּ֙ אֶת־הַֽלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַֽלְוִיִּֽם:

Second Portion

במדבר פרק ח

טווְאַֽחֲרֵי־כֵן֙ יָבֹ֣אוּ הַֽלְוִיִּ֔ם לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְטִֽהַרְתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהֵֽנַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם תְּנוּפָֽה:
טזכִּי֩ נְתֻנִ֨ים נְתֻנִ֥ים הֵ֨מָּה֙ לִ֔י מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל תַּ֩חַת֩ פִּטְרַ֨ת כָּל־רֶ֜חֶם בְּכ֥וֹר כֹּל֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָקַ֥חְתִּי אֹתָ֖ם לִֽי:
נתנים נתנים: נתונים למשא נתונים לשיר:
פטרת: פתיחת:
יזכִּ֣י לִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּֽאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה בְּי֗וֹם הַכֹּתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם הִקְדַּ֥שְׁתִּי אֹתָ֖ם לִֽי:
כי לי כל בכור: שלי היו הבכורות בקו הדין, שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלוים:
יחוָֽאֶקַּ֖ח אֶת־הַֽלְוִיִּ֑ם תַּ֥חַת כָּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
יטוָֽאֶתְּנָ֨ה אֶת־הַֽלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים | לְאַֽהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לַֽעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּלְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֨א יִֽהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַקֹּֽדֶשׁ:
ואתנה וגו': חמשה פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה, וכך ראיתי בבראשית רבה:
ולא יהיה בבני ישראל נגף: שלא יצטרכו לגשת אל הקדש, שאם יגשו יהיה נגף:
כוַיַּ֨עַשׂ משֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וְכָל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לַֽלְוִיִּ֑ם כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤ה אֶת־משֶׁה֙ לַֽלְוִיִּ֔ם כֵּן־עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו': משה העמידן ואהרן הניפן וישראל סמכו את ידיהם:
כאוַיִּתְחַטְּא֣וּ הַֽלְוִיִּ֗ם וַיְכַבְּסוּ֙ בִּגְדֵיהֶ֔ם וַיָּ֨נֶף אַֽהֲרֹ֥ן אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיְכַפֵּ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם אַֽהֲרֹ֖ן לְטַֽהֲרָֽם:
כבוְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן בָּ֣אוּ הַֽלְוִיִּ֗ם לַֽעֲבֹ֤ד אֶת־עֲבֹֽדָתָם֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן וְלִפְנֵ֣י בָנָ֑יו כַּֽאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהֹוָ֤ה אֶת־משֶׁה֙ עַל־הַֽלְוִיִּ֔ם כֵּ֖ן עָשׂ֥וּ לָהֶֽם:
כאשר צוה ה' וגו' כן עשו: להגיד שבח העושין והנעשה בהן, שאחד מהן לא עכב:
כגוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
כדזֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַֽלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּֽעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:
זאת אשר ללוים: שנים פוסלים בהם, ואין המומים פוסלים בהם:
מבן חמש ועשרים: ובמקום אחר אומר (במדבר ד, ג) מבן שלשים שנה, הא כיצד, מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה:
כהוּמִבֶּן֙ חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֔ה יָשׁ֖וּב מִצְּבָ֣א הָֽעֲבֹדָ֑ה וְלֹ֥א יַֽעֲבֹ֖ד עֽוֹד:
ולא יעבוד עוד: עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו עם אחוהי, כתרגומו:
כווְשֵׁרֵ֨ת אֶת־אֶחָ֜יו בְּאֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לִשְׁמֹ֣ר מִשְׁמֶ֔רֶת וַֽעֲבֹדָ֖ה לֹ֣א יַֽעֲבֹ֑ד כָּ֛כָה תַּֽעֲשֶׂ֥ה לַֽלְוִיִּ֖ם בְּמִשְׁמְרֹתָֽם:
לשמר משמרת: לחנות סביב לאהל, ולהקים ולהוריד בשעת המסעות:

Third Portion

במדבר פרק ט

אוַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֣ה אֶל־משֶׁ֣ה בְמִדְבַּר־סִ֠ינַ֠י בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר:
בחדש הראשון: פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד:
בוְיַֽעֲשׂ֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ:
במועדו: אף בשבת. במועדו אף בטומאה:
גבְּאַרְבָּעָ֣ה עָשָֽׂר־י֠וֹם בַּחֹ֨דֶשׁ הַזֶּ֜ה בֵּ֧ין הָֽעַרְבַּ֛יִם תַּֽעֲשׂ֥וּ אֹת֖וֹ בְּמֹֽעֲד֑וֹ כְּכָל־חֻקֹּתָ֥יו וּכְכָל־מִשְׁפָּטָ֖יו תַּֽעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ:
ככל חקתיו: אלו מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה:
וככל משפטיו: אלו מצות שעל גופו ממקום אחר, כגון שבעת ימים למצה ולביעור חמץ. [מצות שבגופו, שה תמים זכר בן שנה. שעל גופו, צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. שחוץ לגופו, מצה וביעור חמץ]:
דוַיְדַבֵּ֥ר משֶׁ֛ה אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַֽעֲשׂ֥ת הַפָּֽסַח:
וידבר משה וגו': מה תלמוד לומר, והלא נאמר (ויקרא כג, מד) וידבר משה את מועדי ה', אלא כששמע פרשת מועדים מסיני, אמרה להם, וחזר והזהירם בשעת מעשה:
הוַיַּֽעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח בָּֽרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־משֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
ווַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָֽכְל֥וּ לַֽעֲשֽׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י משֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַֽהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא:
לפני משה ולפני אהרן: כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום. ולא יתכן לומר זה אחר זה, שאם משה לא היה יודע, אהרן מנין לו:
זוַיֹּֽאמְר֠וּ הָֽאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֨מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת־קָרְבַּ֤ן יְהֹוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
למה נגרע: אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטהורים. אמר להם עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו. אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה. וראויה היתה פרשה זו להאמר ע"י משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי:
חוַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם משֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְּצַוֶּ֥ה יְהֹוָ֖ה לָכֶֽם:
טוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
ידַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִֽהְיֶ֥ה טָמֵ֣א | לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜ה֗ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַֽיהֹוָֽה:
או בדרך רחקה: נקוד עליו, לומר לא שרחוקה ודאי, אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה כל זמן שחיטה. פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם יום טוב, ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו:
יאבַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם יַֽעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹֽאכְלֻֽהוּ:
יבלֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֨נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ־ב֑וֹ כְּכָל־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַֽעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ:
יגוְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר־ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹֽא־הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ כִּ֣י | קָרְבַּ֣ן יְהֹוָ֗ה לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א הָאִ֥ישׁ הַהֽוּא:
ידוְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָׂה פֶ֨סַח֙ לַֽיהֹוָ֔ה כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַֽעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ:
וכי יגור אתכם גר ועשה פסח: יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו', אלא כך משמעו, וכי יגור אתכם גר ובא עת לעשות פסח עם חביריו כחקה וכמשפט יעשה:

Fourth Portion

במדבר פרק ט

טווּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָֽעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִֽהְיֶ֧ה עַל־הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ עַד־בֹּֽקֶר:
המשכן לאהל העדת: המשכן העשוי להיות אהל ללוחות העדות:
יהיה על המשכן: כמו הווה על המשכן, וכן כל לשון הפרשה:
טזכֵּ֚ן יִֽהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶֽעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ לָֽיְלָה:
יזוּלְפִ֞י הֵֽעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
העלות הענן: כתרגומו אסתלקות, וכן ונעלה הענן. ולא יתכן לכתוב ולפי עלות הענן ועלה הענן, שאין זה לשון סלוק אלא צמוח ועלייה, כמו (מלכים א' יח, מד) והנה עב קטנה ככף איש עולה מים:
יחעַל־פִּ֣י יְהֹוָ֗ה יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יַֽחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַֽחֲנֽוּ:
על פי ה' יסעו: שנינו במלאכת המשכן, כיון שהיו ישראל נוסעים היה עמוד הענן מתקפל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה, תקעו והריעו ותקעו ולא היה מהלך עד שמשה אומר קומה ה', ונסע דגל מחנה יהודה, זו בספרי:
ועל פי ה' יחנו: כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על גבי בני יהודה כמין סוכה, ולא היה נפרש עד שמשה אומר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, הוי אומר על פי ה' וביד משה:
יטוּבְהַֽאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָֽׁמְר֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהֹוָ֖ה וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ:
כוְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל־פִּ֤י יְהֹוָה֙ יַֽחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יִסָּֽעוּ:
ויש: כלומר ופעמים:
ימים מספר: ימים מועטים:
כאוְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד־בֹּ֔קֶר וְנַֽעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַֽעֲלָ֥ה הֶֽעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ:
כבאֽוֹ־יֹמַ֜יִם אוֹ־חֹ֣דֶשׁ אֽוֹ־יָמִ֗ים בְּהַֽאֲרִ֨יךְ הֶֽעָנָ֤ן עַל־הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַֽחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָֽלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ:
או ימים: שנה, כמו (ויקרא כה, כט) ימים תהיה גאולתו:
כגעַל־פִּ֤י יְהֹוָה֙ יַֽחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת יְהֹוָה֙ שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד־משֶֽׁה:

במדבר פרק י

אוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
בעֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַמַּֽחֲנֽוֹת:
עשה לך: שיהיו תוקעין לפניך כמלך, כמו שנאמר (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך:
עשה לך: משלך:
עשה לך: אתה עושה ומשתמש בהם ולא אחר:
למקרא העדה: כשתרצה לדבר עם הסנהדרין ושאר העם ותקראם לאסוף אליך, תקראם ע"י חצוצרות:
ולמסע את המחנות: בשעת סלוק מסעות תתקעו בהם לסימן, נמצאת אתה אומר על פי שלשה היו נוסעים, על פי הקב"ה וע"פ משה ועל פי חצוצרות:
מקשה: מהעשת תעשה בהקשת הקורנס:
גוְתָֽקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֨יךָ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:
ותקעו בהן: בשתיהן והוא סימן למקרא העדה, שנאמר ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד:
דוְאִם־בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֨יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
ואם באחת יתקעו: הוא סימן למקרא הנשיאים, שנאמר ונועדו אליך הנשיאים. ואף הן יעידתן אל פתח אהל מועד. ומגזרה שוה הוא בא בספרי:
הוּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַמַּֽחֲנ֔וֹת הַֽחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה:
ותקעתם תרועה: סימן מסע המחנות תקיעה תרועה ותקיעה, כך הוא נדרש בספרי מן המקראות היתרים:
ווּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַמַּֽחֲנ֔וֹת הַֽחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם:
זוּבְהַקְהִ֖יל אֶת־הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ:
ובהקהיל את הקהל וגו': לפי שהוא אומר והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות מה מקרא העדה, תוקע בשני כהנים ובשתיהן, שנאמר ותקעו בהן וגו', אף מסע המחנות בשתיהן, יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע אף מקרא העדה תוקע ומריע ותוקע, ומעתה אין חילוק בין מקרא העדה למסע את המחנות, תלמוד לומר ובהקהיל את הקהל וגו', לימד שאין תרועה למקרא העדה והוא הדין לנשיאים. הרי סימן לשלשתם, מקרא העדה בשתים, ושל נשיאים באחת, וזו וזו אין בהם תרועה, ומסע המחנות בשתים ע"י תרועה ותקיעה:
חוּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹֽצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:
ובני אהרן יתקעו: במקראות ובמסעות הללו:
טוְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַֽהֲרֵֽעֹתֶ֖ם בַּֽחֲצֹֽצְרֹ֑ת וְנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנֽוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹֽיְבֵיכֶֽם:
יוּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֣ם וּבְמֽוֹעֲדֵיכֶם֘ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּֽחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
על עלתיכם: בקרבן צבור הכתוב מדבר:
אני ה' אלהיכם: מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם הרי שופרות, לזכרון הרי זכרונות, אני ה' אלהיכם זה מלכיות וכו':

Fifth Portion

במדבר פרק י

יאוַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַֽעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָֽעֵדֻֽת:
בחדש השני: נמצאת אומר שנים עשר חודש חסר עשרה ימים עשו בחורב, שהרי בראש חודש סיון חנו שם ולא נסעו עד עשרים באייר לשנה הבאה:
יבוַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶֽעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן:
למסעיהם: כמשפט המפורש למסע דגליהם מי ראשון ומי אחרון:
במדבר פארן: קברות התאוה במדבר פארן היה ושם חנו ממסע זה:
יגוַיִּסְע֖וּ בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד־משֶֽׁה:
ידוַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֧ה בְנֵֽי־יְהוּדָ֛ה בָּרִֽאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל־צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּֽינָדָֽב:
טווְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י יִשָּׂשכָ֑ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר:
טזוְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֹֽן:
יזוְהוּרַ֖ד הַמִּשְׁכָּ֑ן וְנָֽסְע֤וּ בְנֵי־גֵֽרְשׁוֹן֙ וּבְנֵ֣י מְרָרִ֔י נֹֽשְׂאֵ֖י הַמִּשְׁכָּֽן:
והורד המשכן: כיון שנוסע דגל יהודה נכנסו אהרן ובניו ופרקו את הפרכת וכסו בה את הארון, שנאמר (במדבר ד, ה) ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה, ובני גרשון ובני מררי פורקין המשכן וטוענין אותו בעגלות ונוסעים, והארון וכלי הקדש של משא בני קהת עומדים מכוסין ונתונין על המוטות עד שנסע דגל מחנה ראובן, ואחר כך ונסעו הקהתים:
יחוְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה רְאוּבֵ֖ן לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל־צְבָא֔וֹ אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר:
יטוְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי:
כוְעַ֨ל־צְבָ֖א מַטֵּ֣ה בְנֵי־גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל:
כאוְנָֽסְעוּ֙ הַקְּהָתִ֔ים נֹֽשְׂאֵ֖י הַמִּקְדָּ֑שׁ וְהֵקִ֥ימוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן עַד־בֹּאָֽם:
נשאי המקדש: נושאי הדברים המקודשים:
והקימו את המשכן: בני גרשון ובני מררי, שהיו קודמים להם מסע שני דגלים, היו מקימין את המשכן, כשהיה הענן שוכן, וסימן החנייה נראה בדגל מחנה יהודה והם חונים, ועדיין בני קהת באים מאחריהם עם שני דגלים האחרונים, היו בני גרשון ובני מררי מקימין את המשכן, וכשבאים בני קהת מוצאים אותו על מכונו, ומכניסין בו הארון והשלחן והמנורה והמזבחות, וזהו משמעות המקרא והקימו מקימי המשכן אותו עד טרם בואם של בני קהת:
כבוְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַֽחֲנֵ֥ה בְנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַ֨ל־צְבָא֔וֹ אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד:
כגוְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָהצֽוּר:
כדוְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעוֹנִֽי:
כהוְנָסַ֗ע דֶּ֚גֶל מַֽחֲנֵ֣ה בְנֵי־דָ֔ן מְאַסֵּ֥ף לְכָל־הַמַּֽחֲנֹ֖ת לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּֽישַׁדָּֽי:
מאסף לכל המחנות: תלמוד ירושלמי לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. אתיא כמאן דאמר כתיבה היו מהלכין, ומפיק לה מן (במדבר ב, יז) כאשר יחנו כן יסעו. ואית דאמרי כקורה היו מהלכין ומפיק לה מן מאסף לכל המחנות:
כווְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן:
כזוְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן:
כחאֵ֛לֶּה מַסְעֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְצִבְאֹתָ֑ם וַיִּסָּֽעוּ:
אלה מסעי: זה סדר מסעיהם:
ויסעו: ביום ההוא נסעו:
כטוַיֹּ֣אמֶר משֶׁ֗ה לְ֠חֹבָ֠ב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן משֶׁה֒ נֹֽסְעִ֣ים | אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֨נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־יְהֹוָ֥ה דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל:
חובב: הוא יתרו, שנאמר (שופטים ד, יא) מבני חובב חותן משה, ומה תלמוד לומר (שמות ב, יח) ותבאנה אל רעואל אביהן, מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. ושמות הרבה [ושני שמות] היו לו יתר על שם שיתר פרשה אחת בתורה. חובב על שחבב את התורה וכו':
נסעים אנחנו אל המקום: מיד עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים. ומפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס:
לוַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מֽוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ:
אל ארצי ואל מולדתי: אם בשביל נכסי, אם בשביל משפחתי:
לאוַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּֽעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י | עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֨נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם:
אל נא תעזב: אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמרו לא נתגייר יתרו מחבה, סבור היה שיש לגרים חלק בארץ, עכשיו שראה שאין להם חלק הניחם והלך לו:
כי על כן ידעת חנתנו במדבר: כי נאה לך לעשות זאת על אשר ידעת חנותנו במדבר וראית נסים וגבורות שנעשו לנו:
כי על כן ידעת: כמו על אשר ידעת, כמו (בראשית לח, כו) כי על כן לא נתתיה לשלה בני, כי על כן עברתם (שם יח, ה), כי על כן באו (שם יט, ח), כי על כן ראיתי פניך (שם לג, י):
והיית לנו לעינים: לשון עבר כתרגומו. דבר אחר לשון עתיד, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו. דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנאמר (דברים י, יט) ואהבתם את הגר:
לבוְהָיָ֖ה כִּֽי־תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה | הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב יְהֹוָ֛ה עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ:
והיה הטוב ההוא וגו': מה טובה הטיבו לו, אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דושנה של יריחו חמש מאות אמה על ת"ק אמה והניחוהו מלחלוק, אמרו מי שיבנה בית המקדש בחלקו הוא יטלנו, בין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב, שנאמר ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו' (שופטים א, טז):
לגוַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהֹוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁל֣שֶׁת יָמִ֑ים וַֽאֲר֨וֹן בְּרִֽית־יְהֹוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁל֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה:
דרך שלשת ימים: מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד:
וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים: זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה:
לדוַֽעֲנַ֧ן יְהֹוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַמַּֽחֲנֶֽה:
וענן ה' עליהם יומם: שבעה עננים כתובים במסעיהם. ארבע מארבע רוחות, ואחד למעלה, ואחד למטה, ואחד לפניהם מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים:
מן המחנה: ממקום חנייתן:

Sixth Portion

במדבר פרק י

להוַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר משֶׁ֑ה קוּמָ֣ה | יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ:
ויהי בנסע הארן: עשה לו סמניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז א):
קומה ה': לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר במדרש תנחומא בויקהל:
ויפוצו אויביך: המכונסין:
וינסו משנאיך: אלו הרודפים:
משנאיך: אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים פג, ג) ומשנאיך נשאו ראש, ומי הם, על עמך יערימו סוד:
לווּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִבֲב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
שובה ה': מנחם תרגמו לשון מרגוע וכן (ישעיה ל, טו) בשובה ונחת תושעון:
רבבות אלפי ישראל: מגיד שאין השכינה שורה בישראל פחותים משני אלפים ושתי רבבות:

במדבר פרק י"א

אוַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַמַּֽחֲנֶֽה:
ויהי העם כמתאננים: אין העם אלא רשעים. וכן הוא אומר (שמות יז, ד) מה אעשה לעם הזה, ואומר (ירמיה יג, י) העם הרע הזה. וכשהם כשרים קרואים עמי, שנאמר (שמות ה, א) שלח את עמי, עמי מה עשיתי לך (מיכה ו ג):
כמתאננים: אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד) כי תואנה הוא מבקש:
רע באזני ה': תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך:
ויחר אפו: אני הייתי מתכוין לטובתכם שתכנסו לארץ מיד:
בקצה המחנה: במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב. רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים:
בוַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־משֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל משֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ:
ויצעק העם אל משה: משל למלך בשר ודם שכעס על בנו והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא:
ותשקע האש: שקעה במקומה בארץ שאילו חזרה לאחת הרוחות היתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח:
גוַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּי־בָֽעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה:
דוְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַֽאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר:
והאספסף: אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים:
וישבו: גם בני ישראל ויבכו עמהם:
מי יאכלנו בשר: וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר (שמות יב, לח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו'. ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב, א) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', אלא שמבקשים עלילה:
הזָכַ֨רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶֽחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים:
אשר נאכל במצרים חנם: אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר (שמות ה, יח) ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם, ומהו אומר חנם, חנם מן המצות:
את הקשאים: אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק. משל למלך וכו', כדאיתא בספרי:
הקשאים: הם קוקומברי"ש בלע"ז [מלפפונים]:
אבטחים: בורק"ש [אבטיחים]:
החציר: כרישין פוריל"ש [כרשים] ותרגומו ית בוציניא וכו':
ווְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:
אל המן עינינו: מן בשחר מן בערב:
זוְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח:
והמן כזרע גד: מי שאמר זה לא אמר זה, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקב"ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו', כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב:
כזרע גד: עגול כגידא זרע אליינדר"א [כוסבר]:
הבדלח: שם אבן טובה קריסט"ל [בדולח]:
חשָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָֽחֲנ֣וּ בָֽרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן:
שטו: אין שייט אלא לשון טיול אישבני"ר [טיול להנאה] בלא עמל:
וטחנו ברחים וגו': לא ירד בריחים ולא בקדירה ולא במדוכה אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין:
בפרור: קדרה:
לשד השמן: לחלוח של שמן, כך פירשו דונש. ודומה לו (תהלים לב, ד) נהפך לשדי בחרבוני קיץ. והלמ"ד יסוד, נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ. ורבותינו פרשוהו לשון שדים, אך אין ענין שדים אצל שמן. ואי אפשר לומר לשד השמן לשון (דברים לב, טו) וישמן ישורון, שאם כן היה המ"ם נקוד קמ"ץ קטן וטעמו למטה תחת המ"ם, עכשיו שהמ"ם נקוד פת"ח קטן והטעם תחת השי"ן, לשון שמן הוא, והשי"ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפתח קטן מפני שהוא סוף פסוק. דבר אחר לשד לשון נוטריקון ליש שמן דבש, כעיסה הנלושה בשמן וקטופה בדבש. ותרגום של אונקלס דמתרגם דליש במשחא, נוטה לפתרונו של דונש, שהעיסה הנלושה בשמן לחלוחית שמן יש בה:
טוּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַמַּֽחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו:
יוַיִּשְׁמַ֨ע משֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָֽהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהֹוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י משֶׁ֖ה רָֽע:
בכה למשפחותיו: משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי. ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם:
יאוַיֹּ֨אמֶר משֶׁ֜ה אֶל־יְהֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹֽא־מָצָ֥תִי (חסר א') חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי:
יבהֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו:
כי תאמר אלי: שאתה אומר אלי שאהו בחיקך. והיכן אמר לו כן, לך נחה את העם (שמות לב לד), ואומר (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל, על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם:
על האדמה אשר נשבעת לאבותיו: אתה אומר לי לשאתם בחיקי:
יגמֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה:
ידלֹֽא־אוּכַ֤ל אָֽנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי:
טווְאִם־כָּ֣כָה | אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָֽעָתִֽי:
ואם ככה את עשה לי: תשש כחו של משה כנקבה כשהראוהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה:
ואל אראה ברעתי: ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב. וזה אחד מתקוני סופרים בתורה לכינוי ולתקון הלשון:
טזוַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־משֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹֽׁטְרָ֑יו וְלָֽקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ:
אספה לי: הרי תשובה לתלונתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי. והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל, אלא באש תבערה מתו. וראוים היו לכך מסיני, דכתיב (שמות כד) ויחזו את הא-להים, שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך. וזהו (שם) ויאכלו וישתו, ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן:
אשר ידעת כי הם וגו': אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר (שמות ה, יד) ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן:
ולקחת אותם: קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום:
והתיצבו שם עמך: כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלה שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב"ה:
יזוְיָֽרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָֽצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָֽשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹֽא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ:
וירדתי: זו אחת מעשר ירידות הכתובות בתורה:
ודברתי עמך: ולא עמהם:
ואצלתי: כתרגומו וארבי, כמו (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל:
ושמתי עליהם: למה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו, ואין אורו חסר כלום:
ונשאו אתך: התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים:
ולא תשא אתה לבדך: הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי:
יחוְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֘ וַֽאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַֽאֲכִלֵ֨נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהֹוָ֧ה לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַֽאֲכַלְתֶּֽם:
התקדשו: הזמינו עצמכם לפורענות, וכן הוא אומר (ירמיה יב, ג) והקדישם ליום הרגה:
יטלֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּֽאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א | חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם:
כעַ֣ד | חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם:
עד חדש ימים: זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי, אבל במכילתא שנויה חילוף הרשעים אוכלין ומצטערין שלושים יום והכשרים הבשר עודנו בין שניהם:
עד אשר יצא מאפכם: כתרגומו דתקוצון ביה, יהא דומה לכם כאילו אכלתם ממנו יותר מדאי עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף:
והיה לכם לזרא: שתהיו מרחקין אותו יותר ממה שקרבתם. ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי שיש לשון שקורין לחרב זרא:
את ה' אשר בקרבכם: אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו:
כאוַיֹּ֘אמֶר֘ משֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָֽכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים:
שש מאות אלף רגלי: לא חש למנות את הפרט שלשת אלפים היתרים. ור' משה הדרשן פירש שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים:
כבהֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵֽאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם:
הצאן ובקר ישחט: זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו. רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר וגו', הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כענין שנאמר (ויקרא כה, כו) ומצא כדי גאולתו. ואיזו קשה, זו או (במדבר כ, י) שמעו נא המורים, אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה היתה בגלוי, לפיכך לא חיסך לו הכתוב. רבי שמעון אומר חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך. השיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעינך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת:
כגוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־משֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהֹוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא:
עתה תראה היקרך דברי: רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על התפל, מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו, אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי. אמר לפניו הריני הולך ומפייסן. אמר לו עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך. הלך משה לפייסן אמר להם היד ה' תקצר, (תהלים עח, כ) הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת, אמרו פשרה היא זו, אין בו כח למלאות שאלתנו. וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו':
כדוַיֵּצֵ֣א משֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֶּֽאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַיַּֽעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל:
כהוַיֵּ֨רֶד יְהֹוָ֣ה | בֶּֽעָנָן֘ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֨וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ:
ולא יספו: לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי, ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם:
כווַיִּשָּֽׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים | בַּמַּֽחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָֽאֶחָ֣ד | אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֨מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָֽצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּתְנַבְּא֖וּ בַּמַּֽחֲנֶֽה:
וישארו שני אנשים: מאותן שנבחרו. אמרו אין אנו כדאין לגדולה זו:
והמה בכתבים: במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות, וע"י גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, ששה ששה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה. אמר משה, אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה, נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לא חפץ בך:
כזוַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִתְנַבְּאִ֖ים בַּמַּֽחֲנֶֽה:
וירץ הנער: יש אומרים גרשום בן משה היה:
כחוַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת משֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י משֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם:
כלאם: הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. דבר אחר תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:
כטוַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ משֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהֹוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּֽי־יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם:
המקנא אתה לי: הקנאי אתה לי הקנאתי אתה מקנא:
לי: כמו בשבילי. כל לשון קנאה אדם הנותן לב על הדבר או לנקום או לעזור אינפרינמינ"ט בלע"ז [לקחת במרץ חלק בדבר], אוחז בעובי המשא:

Seventh Portion

במדבר פרק י"א

לוַיֵּֽאָסֵ֥ף משֶׁ֖ה אֶל־הַמַּֽחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
ויאסף משה: מפתח אהל מועד:
אל המחנה: נכנסו איש לאהלו:
ויאסף: לשון כניסה אל הבית, כמו (דברים כב, ב) ואספתו אל תוך ביתך, ואב לכולם (תהלים לט, ז) יצבור ולא ידע מי אוספם, מלמד שלא הביא עליהם פורענות עד שנכנסו הצדיקים איש לאהלו:
לאוְר֜וּחַ נָסַ֣ע | מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֘ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטּ֨שׁ עַל־הַמַּֽחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַמַּֽחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ:
ויגז: ויפריח, וכן (תהלים צ, י) כי גז חיש, וכן (נחום א, יב) נגוזו ועבר:
ויטש: ויפשוט, כמו (שמואל א' ל טז) והנם נטושים על פני כל הארץ, (יחזקאל כט, ה) ונטשתיך המדברה:
וכאמתים: פורחות בגובה עד שהן כנגד לבו של אדם, כדי שלא יהא טורח באסיפתן לא להגביה ולא לשחות:
לבוַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל | י֣וֹם הַמָּֽחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔יו (כתיב השלו) הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַמַּֽחֲנֶֽה:
הממעיט: מי שאוסף פחות מכולם, העצלים והחגרים, אסף עשרה חמרים:
וישטחו: עשו אותן משטיחין משטיחין:
לגהַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֨נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהֹוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהֹוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד:
טרם יכרת: כתרגומו עד לא פסק. דבר אחר אינו מספיק לפסקו בשניו עד שנשמתו יוצאה:
לדוַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַתַּֽאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים:
להמִקִּבְר֧וֹת הַתַּֽאֲוָ֛ה נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּֽהְי֖וּ בַּֽחֲצֵרֽוֹת:

במדבר פרק י"ב

אוַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַֽהֲרֹן֙ בְּמשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח:
ותדבר: אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר (בראשית מב, ל) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר (בראשית יט, ז) ויאמר אל נא אחי תרעו, (במדבר יב, ו) ויאמר שמעו נא דברי, כל נא לשון בקשה:
ותדבר מרים ואהרן: היא פתחה בדבור תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב תחלה, ומנין היתה יודעת מרים שפרש משה מן האשה, רבי נתן אומר, מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, כיון ששמעה צפורה, אמרה אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפרש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו, כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חבירו:
האשה הכשית: מגיד שהכל מודים ביפיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי:
כושית: בגימטריא יפת מראה:
על אדות האשה: על אודות גירושיה:
כי אשה כשית לקח: מה תלמוד לומר, אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה, במעשיה ולא ביפיה, אבל זאת נאה בכל:
האשה הכשית: על שם נויה נקראת כושית כאדם הקורא את בנו נאה כושי, כדי שלא תשלוט בו עין רעה:
כי אשה כשית לקח: ועתה גרשה:
בוַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהֹוָֽה:
הרק אך: עמו לבדו דבר ה':
הלא גם בנו דבר: ולא פרשנו מדרך ארץ:
גוְהָאִ֥ישׁ משֶׁ֖ה עָנָ֣יו (כתיב ענו) מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה:
ענו: שפל וסבלן:
דוַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־משֶׁ֤ה וְאֶל־אַֽהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּֽצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם:
פתאום: נגלה עליהם פתאום, והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שפרש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר ואין עת קבועה לדבור:
צאו שלשתכם: מגיד ששלשתן נקראו בדבור אחד, מה שאי אפשר לפה לומר ולאזן לשמוע:
הוַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַיַּֽעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַֽהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּֽצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם:
בעמוד ענן: יצא יחידי, שלא כמדת בשר ודם. מלך בשר ודם כשיוצא למלחמה יוצא באוכלוסין, וכשיוצא לשלום יוצא במועטים, ומדת הקב"ה יוצא למלחמה יחידי, שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה, ויוצא לשלום באוכלוסין, שנאמר (תהלים סח, יח) רכב א-להים רבותים אלפי שנאן:
ויקרא אהרן ומרים: שיהיו נמשכין ויוצאין מן החצר לקראת הדבור:
ויצאו שניהם: ומפני מה משכן והפרידן ממשה, לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, וכן מצינו בנח, שלא בפניו נאמר (בראשית ו, ט) איש צדיק תמים, ובפניו נאמר (בראשית ז, א) כי אותך ראיתי צדיק לפני. דבר אחר שלא ישמע בנזיפתו של אהרן:
ווַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּֽחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ:
שמעו נא דברי: אין נא אלא לשון בקשה:
אם יהיה נביאכם: אם יהיו לכם נביאים:
ה' במראה אליו אתודע: שכינת שמי אין נגלית עליו באספקלריא המאירה אלא בחלום וחזיון:
זלֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י משֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶֽאֱמָ֥ן הֽוּא:
חפֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֨וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמשֶֽׁה:
פה אל פה: אמרתי לו לפרוש מן האשה. והיכן אמרתי לו, בסיני (דברים ה, כז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי:
ומראה ולא בחידות: מראה זה מראה דבור, שאני מפרש לו דבורי במראת פנים שבו ואיני סותמו לו בחידות, כענין שנאמר ליחזקאל (יחזקאל יז, ב) חוד חידה וגו', יכול מראה שכינה, תלמוד לומר (שמות לג, כ) לא תוכל לראות את פני:
ותמנת ה' יביט: זה מראה אחורים, כענין שנאמר (שמות לג, כג) וראית את אחורי:
בעבדי במשה: אינו אומר בעבדי משה, אלא בעבדי במשה, בעבדי אף על פי שאינו משה, במשה אפילו אינו עבדי, כדאי הייתם לירא מפניו, וכל שכן שהוא עבדי ועבד מלך מלך, היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם. ואם תאמרו איני מכיר במעשיו, זו קשה מן הראשונה:
טוַיִּֽחַר־אַ֧ף יְהֹוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ:
ויחר אף ה' בם וילך: מאחר שהודיעם סרחונם גזר עליהם נדוי, קל וחומר לבשר ודם שלא יכעוס על חבירו עד שיודיענו סרחונו:
יוְהֶֽעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַֽהֲרֹ֛ן אֶל־מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת:
והענן סר: ואחר כך והנה מרים מצורעת כשלג, משל למלך שאמר לפדגוג, רדה את בני, אבל לא תרדנו עד שאלך מאצלך, שרחמי עליו:
יאוַיֹּ֥אמֶר אַֽהֲרֹ֖ן אֶל־משֶׁ֑ה בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אַל־נָ֨א תָשֵׁ֤ת עָלֵ֨ינוּ֙ חַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר נוֹאַ֖לְנוּ וַֽאֲשֶׁ֥ר חָטָֽאנוּ:
נואלנו: כתרגומו לשון אויל:
יבאַל־נָ֥א תְהִ֖י כַּמֵּ֑ת אֲשֶׁ֤ר בְּצֵאתוֹ֙ מֵרֶ֣חֶם אִמּ֔וֹ וַיֵּֽאָכֵ֖ל חֲצִ֥י בְשָׂרֽוֹ:
אל נא תהי: אחותנו זו:
כמת: שהמצורע חשוב כמת, מה מת מטמא בביאה, אף מצורע מטמא בביאה:
אשר בצאתו מרחם אמו: אמנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב. וכן חצי בשרו, חצי בשרנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב. מאחר שיצאה מרחם אמנו היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו, כענין שנאמר (בראשית לז, כז) כי אחינו בשרנו הוא. ולפי משמעו אף הוא נראה כן, אין ראוי לאח להניח את אחותו להיות כמת:
אשר בצאתו: מאחר שיצא זה מרחם אמו של זה שיש כח בידו לעזור ואינו עוזרו, הרי נאכל חצי בשרו, שאחיו בשרו הוא. דבר אחר אל נא תהי כמת, אם אינך רופאה בתפלה, מי מסגירה ומי מטהרה, אני אי אפשר לראותה, שאני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם, וזהו אשר בצאתו מרחם אמו:
יגוַיִּצְעַ֣ק משֶׁ֔ה אֶל־יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ:
אל נא רפא נא לה: בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר מחבירו צריך לומר שנים או שלשה דברי תחנונים ואחר כן יבקש שאלותיו:
לאמר: מה תלמוד לומר, אמר לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו, עד שהשיבו ואביה ירק ירק וגו'. רבי אלעזר בן עזריה אומר בארבעה מקומות בקש משה מלפני הקב"ה להשיבו אם יעשה שאלותיו אם לאו, כיוצא בו (שמות ו, יב) וידבר משה לפני ה' לאמר וגו', מה תלמוד לומר לאמר, השיבני אם גואלם אתה אם לאו, עד שהשיבו עתה תראה וגו'. כיוצא בו (במדבר כז טו - טז) וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר, השיבו קח לך (במד' כז יח). כיוצא בו (דברים ג, כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, השיבו רב לך:
רפא נא לה: מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה [דבר אחר שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה, אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה]:
ידוַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־משֶׁ֗ה וְאָבִ֨יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַמַּֽחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּֽאָסֵֽף:
ואביה ירק ירק בפניה: ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה י"ד יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, לפיכך אף בנזיפתי תסגר שבעת ימים:
ואחר תאסף: אומר אני כל האסיפות האמורות במצורעים על שם שהוא משולח מחוץ למחנה, וכשהוא נרפא נאסף אל המחנה לכך כתוב בו אסיפה לשון הכנסה:
טווַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַמַּֽחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵֽאָסֵ֖ף מִרְיָֽם:
והעם לא נסע: זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק וגו':
טזוְאַחַ֛ר נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵֽחֲצֵר֑וֹת וַיַּֽחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן:

Maftir Portion

במדבר פרק י"ב

ידוַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־משֶׁ֗ה וְאָבִ֨יהָ֙ יָרֹ֤ק יָרַק֙ בְּפָנֶ֔יהָ הֲלֹ֥א תִכָּלֵ֖ם שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים תִּסָּגֵ֞ר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַמַּֽחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּֽאָסֵֽף:
ואביה ירק ירק בפניה: ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה י"ד יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, לפיכך אף בנזיפתי תסגר שבעת ימים:
ואחר תאסף: אומר אני כל האסיפות האמורות במצורעים על שם שהוא משולח מחוץ למחנה, וכשהוא נרפא נאסף אל המחנה לכך כתוב בו אסיפה לשון הכנסה:
טווַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַמַּֽחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד־הֵֽאָסֵ֖ף מִרְיָֽם:
והעם לא נסע: זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק וגו':
טזוְאַחַ֛ר נָֽסְע֥וּ הָעָ֖ם מֵֽחֲצֵר֑וֹת וַיַּֽחֲנ֖וּ בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן:

Haftarah

זכריה פרק ב

ידרָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִֽנְנִי־בָ֛א וְשָֽׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם־יְהֹוָֽה:
טווְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֚ים אֶל־יְהֹוָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי־יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ:
טזוְנָחַ֨ל יְהֹוָ֚ה אֶת־יְהוּדָה֙ חֶלְק֔וֹ עַ֖ל אַדְמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירֽוּשָׁלִָֽם:
יזהַ֥ס כָּל בָּשָׂ֖ר מִפְּנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֥י נֵע֖וֹר מִמְּע֥וֹן קָדְשֽׁוֹ:

זכריה פרק ג

אוַיַּרְאֵ֗נִי אֶת־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל עֹמֵ֕ד לִפְנֵ֖י מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֑ה וְהַשָּׂטָ֛ן עֹמֵ֥ד עַל־יְמִינ֖וֹ לְשִׂטְנֽוֹ:
בוַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן יִגְעַ֨ר יְהֹוָ֚ה בְּךָ֙ הַשָּׂטָ֔ן וְיִגְעַ֚ר יְהֹוָה֙ בְּךָ֔ הַבֹּחֵ֖ר בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם הֲל֧וֹא זֶ֥ה֥ א֖וּד מֻצָּ֥ל מֵאֵֽשׁ:
גוִֽיהוֹשֻׁ֕עַ הָיָ֥ה לָב֖וּשׁ בְּגָדִ֣ים צוֹאִ֑ים וְעֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י הַמַּלְאָֽךְ:
דוַיַּ֣עַן וַיֹּ֗אמֶר אֶל־הָעֹֽמְדִ֚ים לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר הָסִ֛ירוּ הַבְּגָדִ֥ים הַצֹּאִ֖ים מֵעָלָ֑יו וַ֣יֹּאמֶר אֵלָ֗יו רְאֵ֨ה הֶֽעֱבַ֚רְתִּי מֵֽעָלֶ֙יךָ֙ עֲו‍ֹנֶ֔ךָ וְהַלְבֵּ֥שׁ אֹֽתְךָ֖ מַֽחֲלָצֽוֹת:
הוָֽאֹמַ֕ר יָשִׂ֛ימוּ צָנִ֥יף טָה֖וֹר עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיָּשִׂימוּ֩ הַצָּנִ֨יף הַטָּה֜וֹר עַל־רֹאשׁ֗וֹ וַיַּלְבִּשֻׁ֙הוּ֙ בְּגָדִ֔ים וּמַלְאַ֥ךְ יְהֹוָ֖ה עֹמֵֽד:
ווַיָּ֙עַד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה בִּֽיהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר:
זכֹּֽה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת אִם־בִּדְרָכַ֚י תֵּלֵךְ֙ וְאִ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֣י תִשְׁמֹ֔ר וְגַם־אַתָּה֙ תָּדִ֣ין אֶת־בֵּיתִ֔י וְגַ֖ם תִּשְׁמֹ֣ר אֶת־חֲצֵרָ֑י וְנָתַתִּ֚י לְךָ֙ מַהְלְכִ֔ים בֵּ֥ין הָעֹֽמְדִ֖ים הָאֵֽלֶּה:
חשְֽׁמַע־נָ֞א יְהוֹשֻׁ֣עַ | הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֗וֹל אַתָּה֙ וְרֵעֶ֙יךָ֙ הַיֹּֽשְׁבִ֣ים לְפָנֶ֔יךָ כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מוֹפֵ֖ת הֵ֑מָּה כִּֽי־הִנְנִ֥י מֵבִ֛יא אֶת־עַבְדִּ֖י צֶֽמַח:
טכִּ֣י | הִנֵּ֣ה הָאֶ֗בֶן אֲשֶׁ֚ר נָתַ֙תִּי֙ לִפְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֔עַ עַל־אֶ֥בֶן אַחַ֖ת שִׁבְעָ֣ה עֵינָ֑יִם הִֽנְנִ֧י מְפַתֵּ֣חַ פִּתֻּחָ֗הּ נְאֻם֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמַשְׁתִּ֛י אֶת־עֲו‍ֹ֥ן הָאָֽרֶץ־הַהִ֖יא בְּי֥וֹם אֶחָֽד:
יבַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נְאֻם֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת תִּקְרְא֖וּ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ אֶל־תַּ֥חַת גֶּ֖פֶן וְאֶל־תַּ֥חַת תְּאֵנָֽה:

זכריה פרק ד

אוַיָּ֕שָׁב הַמַּלְאָ֖ךְ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֑י וַיְעִירֵ֕נִי כְּאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־יֵע֥וֹר מִשְּׁנָתֽוֹ:
בוַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה וָֽאֹמַ֡ר (כתיב וָיאֹמַ֡ר) רָאִ֣יתִי וְהִנֵּֽה־מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל־רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֚ה נֵרֹֽתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֚ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשָֽׁהּ:
גוּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל־שְׂמֹאלָֽהּ:
דוָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י לֵאמֹ֑ר מָ֥ה אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי:
הוַ֠יַּעַן הַמַּלְאָ֞ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתּ מָה הֵ֣מָּה אֵ֑לֶּה וָֽאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי:
ווַיַּ֜עַן וַיֹּ֚אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶה דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֚א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת:
זמִֽי־אַתָּ֧ה הַֽר־הַגָּד֛וֹל לִפְנֵ֥י זְרֻבָּבֶ֖ל לְמִישֹׁ֑ר וְהוֹצִיא֙ אֶת־הָאֶ֣בֶן הָֽרֹאשָׁ֔ה תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ:
הטקסט בדף זה כולל שמות קדושים. נא לשמור על קדושת הדף.
בחר פרשה: