בשונה מארבעת ספרי החומש הראשונים, ספר דברים הוא, לרוב, דבר הקב"ה הניתן בשפתו ובסגנונו של משה רבינו עצמו. חמישה שבועות לפני מותו, משה רבינו אוסף את כל עם ישראל בהרי מואב ונושא בפניהם נאום פרידה. הנאום הזה הינו הליבה של ספר דברים. אחד הדברים הראשונים שעשה משה בנאומו, היה לחזור על עשרת הדיברות, יחד עם עיקרי יהדות אחרים.

באופן מוזר, ישנם כמה הבדלים משמעותיים בין הטקסט המקורי בשמות לחזרה של משה רבינו הכתובה בספר דברים.

כמה מההבדלים המשמעותיים יותר

הדיבר הרביעי:

ספר שמות

ספר דברים

ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי—שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. יג וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי—שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ—לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ. יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.

הדיבר החמישי:

סֵפֶר שֵׁמוֹת

ספר דברים

יא כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ—לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

טו כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ—לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

הדיבר העשירי:

סֵפֶר שֵׁמוֹת

ספר דברים

יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; {ס} לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. {פ}

יז וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; {ס} וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

מדוע זה משנה?

יש להדגיש כי זה לא רק נושא של סמנטיקה. לחלק מההבדלים הללו יש השלכות מעשיות. לדוגמא, מצוות "זכור" את יום השבת (שמות) אומרת לנו שצריך לקדש את השבת באמצעות דיבור בפה (זכור-הזכרה) לדוגמה על ידי אמירת קידוש וכו', ואילו המצווה "שמור" את יום השבת (דברים) היא על הימנעות מעבודה אסורה ביום השבת.

דוגמא נוספת היא שבמצווה האחרונה, גרסת ספר שמות התורה רק מזהירה שלא "לחמוד" משהו ששייך למישהו אחר. לעומת זאת, נראה שבגרסת ספר דברים ישנה מצווה חדשה: "לא תתאווה". ההבדל הוא מהותי. "לא תחמוד" אומר לנו שאסור לפעול אקטיבית להשגת מושא הרצון שלנו. "לא תתאווה", לעומת זאת, פירושו שאולי אסור אפילו לחשוב על כך.

דבר זה מעלה את השאלה, אם משה רבינו חזר בדייקנות על דבריו של הקב"ה 40 שנה קודם לכן, מאיהן נוצר ההבדל בין הגרסה של ספר שמות ובין הגרסה של ספר דברים?

הבהרה: אנו מוצאים הסברים ספציפיים לחלק מההבדלים. לדוגמה, התלמוד והמדרש מספרים ששני ההוראות "זכור ושמור, בדיבור אחד נאמרו" על ידי הקב"ה רק ש"זכור" תועד בספר שמות ו"שמור" תועד בדברים.

אבל מה עלינו לעשות עם שאר ההבדלים? ויותר מכך, האם יש הסבר אחד שישפוך אור על כל השאלות כולן?

שתי הלוחות

על פי אחת המסורות במדרש, שתי הגרסאות הן בהתאם לשני הסטים של הלוחות שניתנו לעם ישראל. הגרסה בשמות הייתה מה שנכתב בלוחות הראשונות שניתנו במעמד הר סיני. הלוחות שבסופו של דבר נשברו על ידי משה רבינו לאחר שהיהודים חטאו בעגל הזהב. ואילו גירסת ספר דברים הינה הנוסח של הלוחות השניות שניתנו אחרי שמשה רבינו עלה שוב אל ההר לבש סליחה עבור עם ישראל.

עם זאת, ברמת הפשט, נראה כי הפסוקים בשני המקומות הינם דברים שנאמרו במעמד הר סיני, ולא בשני הזדמנויות שונות (לוחות ראשונות ושניות). אז איך מיישבים יחד את שתי הגרסאות?

אומות העולם

בספר "כלי יקר" שחובר על ידי הרב שלמה אפרים מלונטשיץ מוצע הסבר חדש לגמרי, המבוסס על המסורת המדרשית. המדרש מספר שלפני מתן התורה, הקב"ה הציע בתחילה את התורה לכל אומות העולם, אך הם דחו אותה. ואחר כך הוא הגיע לעם ישראל שקיבל את התורה בשמחה.

ולכן הוא טוען, שהגרסא הראשונה של הלוחות - גירסת שמות - נכתבה עבור אוזניים לא יהודיות, אוזני העמים שהקב"ה חיזר אחריהם. ולכן היא מנוסחת באופן כזה, כאילו כל העמים היו רוצים לקבל אותה. לעומת זאת הגרסה של ספר דברים נועדה ליהודים בלבד. ולכן, הגרסה הראשונה מדברת רק על קידוש השבת, אך לא על האיסורים המופיעים רק בספר דברים. רעיון זה גם מסביר מדוע בריאת העולם ניתנת כסיבה לשבת בגרסה הראשונה, אך יציאת מצרים (חוויה יהודית ייחודית) היא זאת שנרשמת בגרסה השנייה, בספר דברים. כמו כן, מכיוון שהגרסה הראשונה היא אוניברסלית יותר, היא רק אוסרת לפעול אקטיבית להשגת חפצים של מישהו אחר. אך הגירסא של ספר דברים, דורשת מהאדם סטנדרט גבוה יותר, היא אוסרת אפילו להתאוות לזה.

בסופו של דבר, בין יתר הקשיים עם ההסבר הזה, הוא מתמודד עדיין עם אותה הבעיה שאיתה התמודד ההסבר המדרשי שהבאנו קודם, והיא שהפירוש הפשוט של הפסוקים הוא ששני הגרסאות נאמרו במתן תורה עצמו. ולכן עדיין עלינו להבין מניין ההבדלים?

דברי הקב"ה ודברי משה

יש מן המפרשים המסבירים כי ההבדל נעוץ בהבנת השונות בין ארבעת ספרי החומש הראשונים לבין ספר דברים. כפי שהזכרנו קודם, ספר דברים הינו התיאור של משה רבינו עצמו על מה שקרה. אם כן, הגרסה של ספר שמות, היא כיצד הקב"ה עצמו אמר זאת, ואילו ספר דברים מספר כיצד משה רבינו סיפר על כך.

(דבר זה מסביר גם מדוע בגירסא השנייה ישנן תוספות כמו זו בדיבר השישי: "כאשר ציוך ה' אלוקיך" ברור שהקב"ה לא אמר את הדברים האלה כשדיבר בהר סיני, אלא כאשר משה רבינו מספר לעם ישראל מחדש את הסיפור, תוספות אלה הן טבעיות.)

יש להדגיש, שכמובן גם את ספר דברים משה רבינו מעביר לעם ישראל כנביא בדיוק כמו שעשה בשאר התורה. הוא לא אומר שום רעיונות משל עצמו, אלא אך ורק את דבר ה'. ההבדל הוא רק בסגנון, האם הוא מוסר אותו ב"שפתו של ה'" או שהוא מעבד אותו במוחו ומעביר אותו אלינו באופן שנוכל יותר להבין אותו.

מדוע הצורך בשתי גרסאות

הרבי מלובביץ מסביר כי הסיבה לקיומן של שני הגרסאות היא לב ליבה של ההבנה מהי המשמעות עבורנו של קבלת התורה במעמד הר סיני.

על נתינת התורה אפשר להסתכל בשני צורות ושתיהן נכונות. מצד אחד זוהי חכמתו של הקב"ה עצמו. ההסתכלות הפרטית שלו על דברים, הדבר הכי אישי שלו כביכול, שאותו הוא בחר לתת לנו במתנה. מצד שני אנו רואים שהקב"ה לא משאיר את רעיונותיו האישיים בצורה מופשטת ו"אלוקית", אם נסתכל בתורה נראה שהיא כולה עוסקת בעניינים ארציים מתוך החיים הנמוכים שלנו. ושני הדברים משלימים זה את זה. כלומר, הקב"ה לקח את הרעיונות האישיים שלו ושתל אותם בתוך מושגים מגושמים מתוך החיים שלנו, כך שאנו נוכל לתפוס אותו עצמו בשלימות. אילו הקב"ה היה משאיר את התורה בצורתה המופשטת לא היינו יכולים להפוך אותה לחלק מחיינו. על ידי זה שהוא הלביש את עצמו בתוך רעיונות גשמיים הוא נתן לנו את האפשרות להכניס לתוך חיינו הגשמיים את האלוקות, וכך להפוך את חיינו לקדושים. הרעיונות האלוקיים שלו הופים להיות חלק מן המח והלב הגשמי שלנו. זהו המקום בו משתלבים הסופי והאינסופי יחד.

זאת הסיבה שהתורה מצווה את היהודי ללמוד ולהבין את התורה, ולא להתבייש להקשות ולשאול, כי רק כך יוכלו הדברים להפוך להיות חלק אחד איתו. אבל מצד שני עליו לזכור שזה איננו שכל אנושי במקורו וההבנה שלו היא גבוהה מאיתנו באין ערוך ולכן גם אם אינו מבין לגמרי את ההגיון האנושי במה שמצווים אותו עליו לקיים את זה בלי פקפוק ביודעו שזוהי חכמה אלוקית שהיא לגמרי למעלה מהשגתו.

וכדי שנזכור תמיד את הצורך להכיל בתוכנו את שני ההסתכלויות האלה על התורה, היה חשוב שרעיון זה יבוא לידי ביטוי כבר במתן תורה עצמו, בשני הגרסאות השונות של עשרת הדיברות עצמן- גרסה אחת המבטאת כיצד הקב"ה אמר זאת, והשניה כיצד הרצון והחוכמה האלוקית נשמעים אחרי שהם נקלטים בשכל הגשמי של משה רבינו, כשהם כל הזמן הזה נשארים אלוקיים כפי שהיו בתחילה.

הערות שוליים

1.

שמות 20: 2 -14.

2.

דברים 5: 6 -18.

3.

שמות 20: 8 -11.

4.

דברים 5:12 -15.

5.

שמות 20:12 .

6.

דברים ה, טז .

7.

שמות 20:14 .

8.

דברים 5:18 .

9.

תלמוד, שבועות 20 ב; מכילתא לשמות 20: 8 .

10.

ראה מדרש לקח טוב, שמות 34, א .

11.

קלי יקר ביציאת מצרים 20: 9 .

12.

ראה אבן עזרא על שמות 20: 1 ו דברים 05:16 ; הרמב"ן, 20 שמות: 8 ו דברים 05:12 .

13.

ראה ספר הסוכות 5752, כרך א '. 2, עמ ' 331.

מאת יהודה שורפין