ב"ה,

קוראים וקוראות יקרים,

יש לי כמה רשימות, ארוכות ומעצבנות. שולחן העבודה שלי מלא בפתקים דביקים עם תזכורות, בנייד שלי יש 'ליסט' דיגיטלי, וכמובן, רשימת מטלות בלתי נגמרת על המקרר, עם הכותרת "טו דו". בכל פעם שאני מסתכל על אחת מהן, מתחיל לסרוק אותה ולנסות לתכנן איזה סדר עדיפויות ולהתחיל לבצע משימות, אני פשוט מתייאש. אני מניח שכמו כולם, לא עובר הרבה זמן עד שאני מחפש רק "מה אפשר לדחות", במקום "מה אפשר לעשות"...

נראה לי שאם היו נותנים לנו לבחור תכונה אנושית אחת שעומדת בינינו לבין הצלחה, היינו בוחרים בדחיינות. הכי קל זה לדחות. למתוח רגליים על הספה ולשכנע את עצמי שזה לא נורא, "מחר" או "בסוף השבוע" או "אחרי החגים" או "בתחילת החודש הבא" כבר נטפל בהחזרי המס שלנו / במאזן הכלכלי שלנו / בזוגיות שלנו / בתקשורת שלנו עם הילדים, ובעוד אלף ואחד דברים, הכי חשובים בחיים.

ככה זה. אנחנו כל כך עסוקים ברגע, במרוץ של החיים, שאין לנו כמעט אוויר בריאות לעשות את הדברים הגדולים ולהגשים את החלומות.

אבל לפעמים זה דווקא טוב לדחות.

התאריך העברי של השבת הוא שבעה עשר בתמוז. זה היום שבו התחיל המצור על ירושלים, בזמן בית המקדש. היום הזה מסמל את תחילת תקופת האבל והצער על חורבן בית המקדש והגלות (צירפנו לכם כתבה מעניינת בנושא במגזין). בכל שנה צמים ביום הזה – אבל לא השנה. בשבת לא צמים, שבת היא יום קדוש ומרומם ושמח. אז דוחים את הצום למחרת, ליום ראשון.

וזה יכול ללמד אותנו משהו: יש כמה דרכים להתמודד עם קושי. אנחנו יכולים להתרגש ולדאוג ולהיכנס לחרדה משתקת. אבל יש לנו אופציה הרבה יותר טובה: לדחות! להתחזק בקיום מצווה, ללכת לשיעור תורה – ולומר לבעיות שלנו: לכו!

ואנחנו נתפלל ונבקש: הלוואי שהצום הזה יידחה באמת, שיתבטל כבר לגמרי. שהקדוש ברוך הוא יאמר לצרותינו די, יביא לנו את הגאולה השלמה והימים האלו ייהפכו לששון ולשמחה, אמן.

שבת שלום וצום קל!