בא

קוראים וקוראות יקרים,

כל אבא וכל אימא רוצים להשפיע על הילדים שלהם, להדריך אותם בדרך הנכונה ולחנך אותם לעשות רק דברים טובים. לצערנו, יש הורים שבוחרים בדרכים לא הכי נחמדות לעשות את זה: "אתה כזה מפגר!" (שמעתי את המשפט הזה לא פעם ולא פעמיים); "שום דבר לא ייצא ממך!"; או "את ממש בושה למשפחה שלנו".

האם אתם חושבים שזה חינוך טוב? ברור שלא. אולי בטווח הקצר הילדים שנבהלים מהמילים הקשות והטעונות הללו מצייתים ועושים את מה שהאבא או האמא אמרו לעשות, אבל בטווח הרחוק זה פוגע להם בביטחון העצמי, בשמחת החיים, והכי חשוב בדרך בה הם יעצבו בעצמם את אישיותם בהמשך.

השוו את זה עם התנהלות דומה אך אחרת. למשל: אמא שאומרת לילד שלה: "אני יודעת שאתה ילד טוב, זה לא מתאים לך"... או אבא שאומר לבת שלו: "אני לא מאמין שהילדה של אבא התנהגה בצורה כזו! בטח זה היצר הרע שאמר לך לעשות את זה"... המשפטים הללו מביעים את חובת האחריות שעל הילד לקחת על המעשה השלילי שהוא ביצע, אך יחד עם זה מעבירים את מסר ההורי שאומר: "אנו מאמינים בך ובפוטנציאל שלך".

קחו את הרעיון ויישמו אותו על העולם כולו. האם אתם חושבים שבעולם שורר תוהו ובוהו? שהמצב רק הולך ומתדרדר? או שאולי זה מקום יפהפה עם פוטנציאל עצום – אבל קצת מאותגר.

מדי שנה, ביו"ד שבט, הרבי היה אומר מאמר חסידות שמתחיל במילים "באתי לגני". מילים אלו לקוחות מ'שיר השירים', והמדרש מסביר זאת כך: בורא העולם אומר כי העולם הוא "גני", המקום היפהפה האהוב עליו, והוא שב אליו אחרי שנאלץ לפרוש ממנו.

אם בורא העולם קורא לעולם שלנו "גן", הבה ניתן לעולם את היחס המתאים. כל מה שאנו צריכים זה להשקיע קצת מאמץ כדי להביט מעבר לכאוס, מעבר לאנדרלמוסיה ששוררת בעולם שלנו, לקלף את המעטה המחוספס ולגלות את היופי האלוקי המסתתר.

שבת שלום,

הרב מנדי קמינקר