קוראים יקרים,
בתא המעצר החשוך יושב לו ילד יהודי קטן. לבד, רחוק מאבא ואימא, רחוק מה'חדר' בו הוא לומד תורה או מחבריו.
ולפתע, מפינת החדר נשמע קול גניחה.
הילד רועד מפחד אך הוא משתדל להתעלם ומתמקד בשינון ואמירת משניות אותם למד בעל-פה. רק אחרי שחלף זמן מה הוא נזכר שיש לו בכיסו קופסת גפרורים. הוא מדליק גפרור ורואה בפינת החדר... עגל כפות.
לילד קראו יוסף יצחק, ולימים הוא הפך להיות האדמו"ר השישי של תנועת חב"ד; הישיבה בכלא והעגל הכפות היו חלק ממזימה של שוטר מושחת; ואת הסיפור כולו העלה על כתב רבי יוסף יצחק בעצמו (לחצו כאן לקרוא את הסיפור).
כשהילד חזר הביתה, אמר לו אביו:
"הינך רואה כמה טוב ללמוד משניות בעל-פה! אחרת, מה היה יתרונך – להבדיל – על העגל שישב גם הוא במעצר? אך בגלל שהיית בקיא במשניות וניצלת את הזמן, בכך היה יתרון האדם על הבהמה."
ילד ליד עגל. שניהם ישבו במעצר, באותו חדר, במרחק מטרים ספורים זה מזה. העגל רצה לבעוט, להשתולל, לאכול עשב; הילד קרא את דברי התורה, התנתק והתרומם מעלה מעלה.
קל להיות עגל, קשה להיות הילד – אבל אין ספק שזו הבחירה הנכונה.
המשך שבוע נעים!
הרב מנדי קמינקר
