"כבר מאה פעם אמרתי לה סליחה על מה שקרה, אבל היא סוחבת את הסיפור הזה כבר עשר שנים, יאללה, שתתבגר כבר. כל פעם מחדש היא מזכירה את זה, אין לי כוח!"

משפטים כאלו, בסגנון זה או אחר, אני שומעת ופוגשת לא מעט. אנשים שמרגישים שבן או בת הזוג סוחבים סיפור ישן נושן, ומתעקשים שלא לסלוח עליו, על אף שהם ביקשו סליחה.

אך האם באמת אנחנו מתעקשים שלא לסלוח? האם יכול להיות "שנעים" לנו להיזכר שוב ושוב באירוע שבו נפגענו? או שיש דווקא כמיהה פנימית להשתחרר, לסלוח ולהמשיך הלאה?

***

אני מאמינה כי באופן טבעי, בוודאי שכל אדם חפץ להשתחרר, לסלוח ולהרגיש משוחרר בעצמו. אלא שלא תמיד קל לסלוח, בייחוד כאשר לא מבקשים מאתנו סליחה אמתית. אך כאן נכנסת השאלה המהותית, מהי בכלל סליחה אמתית? האם להגיד "סליחה", זה נחשב? האם לומר: "מצטערת", פרושו לבקש סליחה?

לא במקרה אנו משתמשים בביטוי לבקש סליחה, ולא להגיד. כשאנחנו מבקשים משהו, אנו פונים לצד שממול, אנו רואים אותו, שואלים, מתייחסים. כך גם בבקשת סליחה. הגישה מוכרחה להיות כבקשה. 'האם תוכל לסלוח לי?' פעמים רבות, סליחה שנאמרת כי "צריך" להגיד, ולא כבקשה מהלב, גם לא נכנסת אל הלב.

סליחה, כאמירה בלבד, לרוב לא מצליחה לחדור פנימה, וממילא לא מסייעת לאדם שממול לסלוח להתפייס ולהשתחרר.

אז מה כן, מהי סליחה אמתית ומפייסת? סליחה כבקשה שיוצאת מהלב. סליחה שמגיע מתוך כוונה לפייס. מתוך חרטה. מתוך ראייה והבנה לאדם שעומד ממולנו.

לפני זמן מה אמר לי בעל בתסכול: "הרי ביקשתי ממנה כבר סליחה, והיא בכל זאת לא סולחת, התיאוריה שלך לא עובדת! הסליחה שאמרתי לה, בכלל לא מקדמת את העניינים". כשביררתי איתו על איזה סוג סליחה מדובר, הוא לא הבין בתחילה את הכוונה שלי. עד שלבסוף אמר: "אמרתי לה סליחה ודי, לא צריך לחפור כל כך".

"לחפור", זאת אמנם מילה לא ממש מקצועית, אבל היא מבטאת את העובדה שפיוס אמתי אכן דורש מעט עומק. התייחסות יותר פנימית מאשר אמירה חיצונית בלבד.

למשל: יוסי נפגע מגילה שדיברה בגנות הוריו, מול האורחים שהיו אצלם בסעודת שבת. אם גילה תאמר ליוסי: "סליחה", סביר שזה לא יהיה מספיק, בכדי להרגיע ולקרב חזרה. אך אם גילה, תראה את הפגיעה של יוסי, תבין את העלבון שחש, ותאמר מהלב: "יוסי אני מתנצלת שדיברתי על הורייך בפני האורחים. זה באמת לא מכובד ולא שייך. לא התכוונתי לצער אותך, ואני אשתדל שזה לא יקרה שוב".

המילים הללו יכולות להעניק ליוסי את התחושה- “גילה רואה אותי. גילה מבינה אותי. על אף שבאירוח עצמו היא לא שמה לב לתחושת שלי אך בבקשת הסליחה שלה, היא הראתה לי, שהיא כן רואה אותי! שהיא מבינה אותי, ומתחרטת."

כעצה פרקטית, כדאי לזכור כי לאמירת הסליחה, תמיד כדאי להוסיף עוד כמה מילים. וככל שהמילים יאמרו מהלב, כך יותר טוב. והנה עוד כמה עצות ושלבים באמירת סליחה:

1. עצרו לחשוב: לפני האמירה עצמה חשבו רגע על הצד השני. ממה הוא נפגע ומה בעצם ציער אותו?

2. המטרה: פיוס. זכרו כי המטרה שלכם אינה לומר "סליחה" אלא לפייס.

3. הבנה: תביעו הבנה והתייחסות לפגיעה של בן או בת הזוג, ומתוך הבנה זו תתנצלו. "אני מבין שהיה לך קשה ש…", "אני מבינה שזה לא היה בסדר ש..."

4. חרטה: ממש כמו בתהליך התשובה אל מול בורא עולם, כך גם אנו, זקוקים להרגיש בן או בת הזוג אכן מתחרט. החרטה מחזקת את התחושה שהצד השני הבין ולא יעשה זאת שוב.

5. הבעת רצון לעתיד: "אשתדל שזה לא יקרה שוב…". כשאנו מביעים את הרצון שלנו, שהדבר לא יקרה בשנית אנו מחזירים את הביטחון לקשר. אנו מחזקים ההרגשה שיש כאן רצון הדדי לא לפגוע. לשמור. להשתדל ולהשתפר אחד למען השני.

לסיכום, אני יודעת שהתיאור המעשי עלול להיראות מייגע, אך תאמינו לי, שכשמתרגלים, זה הופך להיות טבעי, זורם ופשוט. וככל שנעשה זאת בכנות מהלב, כך השפעתו תהיה ישירה ומהירה אל הלב. כך לא נצטרך לחזור עליו שוב ושוב, אלא פעם אחת כנה מהלב, בעז"ה תספיק, תרגיע, תקרב ותפייס.

ומילה למתפייסים… נסו לא להיות קפדנים. אם הצד השני מנסה לפייס, מנסה להרגיע, תעזרו לו.

אשמח לקרוא את התגובות שלכם, מוזמנים לשאול, לשתף ולהגיב.

בהצלחה רבה!