"בזכות עשרים אגורות ניצלתי מהפיגוע בדיזנגוף סנטר"

השנה 1996, שעת אחר צהריים נעימה, תל אביב. שתי בנות דודה, אמי ונעמה, נערות תל-אביביות בנות ארבע עשרה יצאו לקניות בדיזנגוף סנטר, המקום הכי חם בעיר לבילוי לצעירים. זה היה יכול להיות סיפור אקראי, אחד מאלפים: אמי רכשה כלי כתיבה, המוכר סיכם את החשבון בתשעה עשר שקלים ושמונים אגורות. היא הניחה את הארנק על הדלפק, הוציאה ממנו שטר של עשרים, הוא החזיר לה את העודף - עשרים אגורות, אותן הכניסה לקופת הצדקה שעל הדלפק. כך הרגילה אותה סבתה, לתרום את האגורות מהעודף לנזקקים.

עכשיו הן כבר היו צריכות למהר להספיק את האוטובוס הבייתה, לצפון העיר. הן עמדו במעבר החצייה, ממתינות שהרמזור יתחלף לירוק. נעמה החלה לפטפט עם צמד נערות בגילן שחיכו גם הן. אמי הבחינה באיש המוזר שעמד לידה, לבוש במעיל דובון ועל גבו תיק גדול. פניו היו שחומות ומלוכלכות. אולי הומלס? לא היה לה זמן להתעכב במחשבותיה כי היא ראתה את האוטובוס שלהן מתקרב, והן עדיין מעבר לכביש. "נעמה, מהר, תוציאי כבר את הכרטיסיה מהארנק, שנוכל לרוץ ולא נתעכב". אבל אין ארנק. הוא לא בתיק. כנראה שכחו אותו בחנות ההיא. הן רצו מהר בחזרה לחנות ואז "בום!!!". רעם פיצוץ אדיר החריד את כל רחוב דיזנגוף. אמי הביטה לאחור מבעד לזגוגית המנופצת של החנות וראתה את המקום בו עמדו לפני רגע הופך לגוש של אש ועשן שחור.

"שלושה עשר איש נרצחו בפיגוע האכזרי ליד הסנטר," היא משחזרת היום ברעד את אימת הרגע ההוא "כולל שתי הנערות ששוחחנו איתן. את מבינה למה סיפרתי לך כל פרט זניח? זו הייתה לכאורה שרשרת אירועים כל כך סתמית, אבל באותו רגע, כשעמדתי בחנות ההיא שכל הרחוב סביבי צורח ומדמם, הדקות שקדמו לפיגוע הבזיקו במוחי לאחור פעולה אחר פעולה. הרגשתי באופן הכי פיזי שיש את הנוכחות של האלוקים בעולם. התקיימה בי ידיעה כל כך חזקה שיש מי שמסדר את כל הפרטים, עד הזניח ביותר. אם לא הייתי מחונכת מילדות לתת את העודף לצדקה, הייתי מחזירה את האגורות לארנק ולא שוכחת אותו בחנות. ואת המשך הזוועה שהייתה קורית לי לא קשה לדמיין".

אנדרטה לזכר הפיגוע בדיזינגוף סנטר. צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה

- זו הייתה בשבילך תגלית של משהו שלא ידעת קודם?

"גדלתי בבית חילוני, אך לא מנותק מהמסורת היהודית. קידוש בשישי בערב, למשל, היה טקס קבוע גם אם לא שמרנו שבת. אפשר לומר ששמעתי על בורא העולם," היא מחייכת "בלי נוכחות משמעותית שלו בחיי. הפיגוע היה בהחלט רגע מכונן, גם אם לא הבנתי עד הסוף את המשמעות העמוקה בכך שנבחרתי שחיי יינצלו".

השותפה ה"אוסטרית"

המשך שנות ההתבגרות שלה היו בדיוק מה שכולם ציפו מהילדה המוכשרת. אמי סיימה את לימודי התיכון בהצטיינות, התגייסה לצה"ל לשירות ביחידה מובחרת, התקבלה לקורס קצונה ואחרי שנה של קבע וטיול קצר של אחרי צבא, נרשמה ללימודי רפואה בפראג.

- אפשר לומר שהיית ילדת שמנת.

"אכן, לא חסר לי דבר. זה לא אומר שלא התאמצתי בשביל כל ההישגים שלי, אלא שמבחוץ היה נראה שהכל מסתדר לי. אפילו כשחיפשתי יחד עם אמא שלי דירה בפראג, לפני תחילת הלימודים, התפשרתי על מגורים עם שותפה אוסטרית שמצאנו בלוח מודעות. היו לי חששות לגבי השותפה הזרה, אפילו מחשבות בדמיוני הפורה על כך שאם אני דור שני לניצולי שואה, היא יכולה להיות נכדה של קצין נאצי וזה יכול ליצור איזו אי נוחות בשבילי. כשהגעתי לשם קיבלה את פניי להפתעתי בחורה ישראלית, היא פשוט הייתה בעלת דרכון אוסטרי, ונרקמה בינינו ידידות טובות.

"בתוך כל זאת אני זוכרת תחושת דכדוך עמומה שאפפה את כל חיי. איזשהוא חלק חסר כדי לחבר הכל ולהפוך את זה לתמונה מושלמת באמת. אלה רגשות שהיום אני יודעת לזהות כריקנות שחיפיתי עליה בכל האמצעים שצעירות בגילי יודעות לעשות. עצוב קצת? יוצאים לרקוד במסיבה, קונים בגד חדש ומשכנעים את עצמנו שאנחנו במצב רוח טוב. חשוב לי להדגיש שלא חיפשתי לשנות דבר. היה לי כל מה שבחורה צעירה יכולה לחלום עליו. בשונה מחבריי הרבים שיצאו למזרח הרחוק לחפש את עצמם - חלקם מצאו וחלקם אבדו יותר... - אני הייתי מכוונת מטרה בלימודיי האקדמיים. ראיתי את כל החיים לפניי בתמונה מאוד ברורה".

- מה השתנה?

"בשלוש מילים? ההקפות בשמחת תורה. שותפה שלי הזמינה אותי לבוא איתה לבית חב"ד בליל החג, לילה שלעולם לא אשכח. בפעם הראשונה בחיי ראיתי מה זו שמחה. בלי מוזיקה, בלי אורות מהבהבים. הרגשתי שמחה פשוטה, אמיתית וטבעית. הייתי מוקסמת מהמחזה הזה ונשאר לי טעם טוב מהשמחה הזו. חשבתי לעצמי, אולי אי פעם אלך שוב. באותו שבוע התחיל הסמסטר ואני שקעתי בשגרת הלימודים שהיו תובעניים מאוד, כמובן.

"השותפה שלי, שהייתה בקשר עם הקהילה היהודית המקומית, הזמינה אותי לסעודת שבת בבית הכנסת המפורסם של פראג ה'אלט-נוי שול'. הגענו מוקדם, בזמן התפילה, ואני החלטתי להמתין בחוץ לזמן האוכל. מה לי ולתפילות בבית כנסת? החורף כבר היה בעיצומו, הקור האירופי היכה בעוז והקפיא את כל גופי, עד שכבר לא הרגשתי את האיברים שלי ונכנסתי כדי להתחמם. בשניה שנכנסתי הרגשתי טלטלה לא מוסברת, כמו מכת חשמל פנימית אדירה שזעזעה את כולי. התיישבתי על ספסל צדדי והתחלתי לבכות ולהתייפח כמו תינוקת. לא הבנתי מה קורה לי, מה התרגש עלי, אני בחורה כל כך רציונאלית".

- את זוכרת אילו מחשבות עברו לך בראש באותם רגעים?

"בתחילה התביישתי מאוד, זו פאדיחה לבכות כך במקום זר בלי שום הכנה מוקדמת, וכשהבכי לא פסק מלגעות מתוכי ידעתי שאני לא בוכה סתם. הרגשתי איזה כוח מחבק אותי בחיבוק גדול ועוטף שאני יכולה להתכרבל בתוכו ולפרוק. סעודת השבת הייתה נחמדה אבל אני הייתי עטופה בחמימות הזו של החוויה המפתיעה שחוויתי.

"ואז כבר הפכתי למכורה. חיפשתי את התחושה הזו שוב ושוב ומצאתי את עצמי חוזרת לבית הכנסת פעם אחר פעם. ובדיוק כמו נרקומנים שמבטיחים שהם יכולים להפסיק ברגע שירצו, לא הודיתי במה שקורה לי. לרגע לא חשבתי לשנות את חיי או לשמור מצוות. רק להרגיש שוב את החיבוק החם הזה שמילא בדיוק את הפינה האפורה שהציקה לי כל החיים. הייתי נוסעת כל שבת במטרו לבית הכנסת, יושבת בפנים ומקשיבה למילות ולניגוני התפילה."

שעתיים הליכה לבית הכנסת

"המילים 'ושמרו בני ישראל את השבת' התחילו להדהד בי במיוחד. מה מייחד אותי משאר האנשים שנוסעים איתי ב'מטרו'? אני חוזרת מבית הכנסת, הם חוזרים מבילויים של סוף השבוע, רבים מהם שתויים לגמרי, ואנחנו נוסעים באותו קרון כיחידה אחת. מה עושה אותי לחלק מ'בני ישראל'? השאלות הללו נקבו בנשמתי והחלטתי להפסיק ללכת לבית הכנסת. לא יכולתי לעשות שקר בנפשי, לגנוב רגעי רוחניות יהודיים מתי שאני חשה צורך ומתנהגת כמו שאר הגויים בשאר הזמן. זה או זה או זה".

בערב שבת שלאחר מכן אמי קיימה את החלטתה ולא הלכה לבית הכנסת. היא ניסתה למלא את הזמן בעיסוקיה הרגילים, אבל עצב גדול השתלט עליה, הבדידות הייתה קשה מנשוא והידיעה הצורבת של מה שהיא מפסידה, של החמימות המענגת ההיא שוויתרה עליה היכו בה מבפנים. למחרת, שבת בבוקר, היא התעוררה מוקדם ויצאה ברגל לבית הכנסת, מרחק שעתיים הליכה. "באותו רגע הבנתי שאני שומרת שבת ואני צריכה להבין מה זה אומר. יכול להיות שאני חוזרת בתשובה..."

- זה לבצע מהפך עצום בחיים. איך עושים תהליך כזה לבד?

"זה החלק המעניין. מבחינת המשפחה הייתי באמת לבד. הם כמובן היו המומים מההחלטה שלי והתנגדו מאוד. הפחידו אותי בכל מיני תרחישים עתידיים העשויים לקרות לי, ניזונים מכל הסטריאוטיפים על הדת. אני חושבת שהסיבה היחידה שזה לא ערער אותי מהדרך החדשה שהחלתי ללכת בה הייתה אותה תחושה מחבקת שקיבלתי מהיהדות. הייתה לי בחירה חופשית לחלוטין. לא נגררתי לזה מתוך איזו מצוקה או לחץ חברתי. זו הייתה החלטה מושכלת לגמרי. הייתה גם משפחה דתית בפראג שאימצה אותי בכל מה שקשור לליווי של צעדיי הראשונים; כשרות, שבת, צניעות, והיה את הרבי מליובאוויטש שלפתע התוודעתי אליו ויכולתי לחוש את הליווי הרוחני שלו באופן אישי".

אמי כיום

מהפך דרסטי

"אני קופצת שנה קדימה, שנה שלימה שאני כבר חיה כבחורה דתית. פתאום היו לי מחשבות חדשות לגבי לימודי הרפואה. ברוב הקורסים הייתי הבחורה היחידה בכיתה שכולה גברים, ולמרות שכל חיי הייתי רגילה להיות בחברה של בנים ובוודאי ללמוד בכיתה מעורבת, זה התחיל להציק לי. האם זה מתאים לאופי הצנוע שגיליתי שיש לי? ודבר שני, סדר העדיפויות שלי השתנה. אם עד עכשיו התארים והקריירה היו במקום הראשון ללא עוררין, הרי שעכשיו מילאו אותי רצונות נשיים יותר. להתחתן, להקים בית, ללדת ילדים. כל אלו מתנגשים עם הלימודים האינטנסיביים, הסטאז' שמחכה לי. הבנתי שכדי להגשים את חלום הרפואה אצטרך לשים את כל שאר החיים בהמתנה. לא רציתי להתחיל את חיי רק בגיל 30. היו לי תשוקות חדשות.

"עבר עלי חודש של התלבטויות מייסרות מאוד. זו הייתה אחת ההחלטות הקשות והגורליות של חיי. בלילה אחד חלמתי את עצמי באולם גדול מלא חב"דניקים. מאוחר יותר הסתבר לי כי זהו בית הכנסת במרכז חב"ד העולמי בניו-יורק, מקום אותו מעולם לא ראיתי לפני אותו חלום. אני ילדה קטנה, כבת שמונה, ובקצה השני של המקום ראיתי את הרבי. הוא הסתובב אלי וסימן לי להתקרב אליו. הגברים פינו לי את הדרך וניגשתי לרבי. הוא לא אמר דבר רק הביט בי במבט רך ואוהב. אין לי שום הסבר לחלום הזה, חוץ מכך שהתעוררתי בתחושה שהרבי אומר לי שהכל יהיה בסדר.

"כמה ימים אחר כך, בביקור בבית חב"ד בפראג, ראיתי תשובה שהרבי שלח למישהו על אודות לימודים מעורבים של גברים ונשים. הרבי מייעץ לו באופן נחרץ שלא לעשות זאת. ושוב הרגשתי את החיבוק האוהב הזה. נפעמתי והתרגשתי למחשבה שאני בחורה אחת מתוך מיליוני האנשים בעולם, והרבי בדרכו מוצא דרך להבהיר לי את ערפל חיי. וזהו. תמו ההתלבטויות. ידעתי שאני רוצה לעזוב את הלימודים, לחזור ארצה, ולהתחבר כמה שיותר לדרך התורה ולחסידות חב"ד".

חיים של שליחות

- אי אפשר שלא לשאול: יש בך תחושת החמצה על הוויתור על הרפואה?

"בפרספקטיבה שיש לי היום זה וויתור מאוד קטן לעומת מה שקיבלתי. יש בי עדיין כמיהה לרפואה, זה תחום שאני נמשכת אליו עד היום, ויש לנו בדיחה במשפחה שבגיל פנסיה אחזור ללמוד את המקצוע. אבל תסתכלי על החיים שלי היום. אני מתעוררת כל יום בשמחה אמיתית, בידיעה שאני חיה חיים של שליחות. החיים של כולנו מלאים באתגרים ומשברים כל הזמן, המהפך שעשיתי נותן לי משמעות וכוח. אני חווה באופן מוחשי את ההשגחה הפרטית שהובילה אותי לכאן, אני רואה ניסים ללא סוף, שקצרה היריעה כאן כדי לספר. ובעיקר אני יודעת שלמרות שאני לא רופאה לגוף, אבל השליחות שלי מרפאה ומנחמת הרבה נפשות".

אמי גלשה לתוך חייה החדשים בטבעיות. זמן לא רב לאחר שובה ארצה החלה ללמוד במכללת בית רבקה בכפר חב"ד, נשאה לבעלה שמוליק. בימים אלו הם חוגגים עשור ללידת התאומות הבכורות שלהם, היא אמא לשני בנים נוספים ומצפה לתינוק שייוולד בקרוב. היא דמות משפיעה ומרצה מבוקשת בכל רחבי הארץ. בנות ונשים מכל שכבות הציבור שואבות השראה מעוצמתה וסיפור חייה המוסיפים אור רב לחייהן שלהן. בשנים האחרונות הצליחה לממש את כשרונה הספרותי וכתבה שני רומנים שהפכו לרבי-מכר בציבור החרדי.

"לא הייתי מוותרת על החיים הרוחניים שקיבלתי, חיים של אמת, בשביל שום דבר בעולם," היא מסכמת "אף אחד לא היה מוותר".

משפחת קליינמן