גולשים יקרים,
בסיפור המפורסם של המרגלים אותו אנו קוראים בפרשת השבוע יש דמות אחת שאולי לא מקבלת מספיק תשומת לב. זהו כלב בן יפונה, אחד משני המרגלים שנשארו נאמנים למשה רבינו ולארץ ישראל.
דמיינו לעצמכם את הסצנה. עשרות אלפי איש מכונסים במרכז המחנה. על הבימה המאולתרת עומדים עשרת המרגלים, נואמים בפאתוס ומשלהבים את הנוכחים נגד הכניסה לארץ. בטח היה חם (אחרי הכול זה מדבר) ומזג האוויר לא תרם למצב הרוח. קריאות אכזבה נשמעות מכל עבר; אולי כמה מהנוכחים מתחילים לצעוק "יאללה למצרים, יאללה למצרים"...
ואדם אחד נעמד מול ההמון המשולהב ומנופף בידיו. "יהודים, תפסיקו! עלה נעלה וירשנו אותה! אם אלוקים אומר שאנחנו ניכנס לארץ, זה הולך לקרות!"
הוא לא היה חייב לעשות את זה.
כלב בן יפונה יכל לעמוד בצד ולא להתערב. לא להיות חלק מההמון, אבל גם לא לסכן את חייו בנסיון להסביר להם שזו טעות. אבל כלב היה גיבור ובחר לעשות את הדבר הנכון.
הרבה פעמים בחיים אנו עומדים בפני התלבטות דומה. להתערב או לעמוד בצד? לעשות משהו או להתעלם? מצד אחד, מעורבות תמיד טומנת בחובה סכנה. אנו חושפים את עצמנו לביקורת, עלולים לבצע טעויות או לעורר זעם של מישהו או מישהי. ותמיד יש לנו תירוצים טובים למה עדיף שנעמוד בצד ולא נתערב.
כשאנחנו צריכים להחליט, הבה נחשוב על כלב ונקבל את ההחלטה הנכונה.
שבוע טוב וקריאה מהנה,
