העיירה הקטנה הייתה כמרקחה. הימים היו ימי עליה לירושלים, וכל אחד הצטייד בקורבנות אותם הוא יביא לבית המקדש. רק תושב אחד הסתובב בידיים ריקות. היה זה רבי חנינא בן דוסא, התנא הצדיק המפורסם שהיה גם עני מרוד.
רבי חנינא לא רצה לעלות לירושלים בידיים ריקות. הוא יצא מחוץ לעיר והחל לחפש משהו בעל ערך. חיפש וחיפש ולבסוף מצא אבן גדולה ויפה בה יוכלו להשתמש בבית המקדש.
במשך זמן רב הוא ניקה, סיתת והבריק את האבן. התוצאה הייתה יפה בהחלט, אבל כיצד הוא יוכל להעלות לבדו את האבן הכבדה לירושלים, מרחק הליכה רב?
לפתע, כמו משום מקום, צצו חמישה אנשים. הם לא היו אנשים רגילים אלא מלאכים שנשלחו על-ידי בורא העולם כדי לעזור לרבי חנינא. הם הסכימו לסייע לו להעלות את האבן תמורת תשלום פעוט, אך בתנאי שגם הוא יסייע להם באצבעו.
הניפו הפועלים את האבן הגדולה, נתן רבי חנינא בן דוסא את אצבעו ולפתע מצא את עצמו בירושלים והפועלים נעלמו ואינם!
נפעם הוא עשה את דרכו ללשכת הגזית, שם ישבו חכמי הסנהדרין. הוא ביקש מהם לסייע לו לאתר את הפועלים כדי לשלם להם את שכרם.
החכמים הבינו מיד במה מדובר.
"הסר דאגה מליבך" הם אמרו לו. "לא היו אלו אנשים רגילים; היו אלו מלאכי השרת שבאו לעזרתך".
*
חסיד אחד כתב לרבי מליובאוויטש ושאל: נדרש ממני לעשות רבות למען הפצת המעיינות, אבל הדבר קשה עלי!
הרבי כתב לו את סיפורו של רבי חנינא, ושאל: אם המלאכים העלו את האבן לירושלים, מדוע הם ביקשו שגם הוא יושיט את אצבעו?
אלא מכאן יש ללמוד שעל האדם "להתחיל בעבודה, אף שלכאורה על-פי שכל אנושי אינו רואה איך שיבוא הדבר לידי פועל, ואם עושה זאת באמת ובתמים, מצליח."
(סיפורו של רבי חנינא מופיע במדרש קהלת רבה; מכתבו של הרבי מתאריך כ"ב אלול תשי"ב).
כתוב תגובה