יש לנו בשכונה קבוצת מתנדבים מדהימה, 'זה לזה' שמה. אנשים ונשים עם לב זהב, שפשוט יוצאים יום יום מהבית לחלק לאלו הזקוקים לכך מנה חמה, מילה טובה, ותמיכה מכל סוג.

בכל יום שישי, מפרסמת שולי מרכזת הקבוצה, ברכות תודה לכל מי שהתנדב השבוע. אבל ביום ששי האחרון היא כתבה כך: "בימים האחרונים קיבלתי בקשה, מכמה מתנדבים יקרים לנו מאד, שלא לפרסם את שמות המתנדבים, שפועלים מתוך טוב ליבם ומתן בסתר".

אני מכיר את זה היטב, אנשים שרוצים לעשות משהו אמיתי, מכל הלב, בוחרים לעשות את זה בסתר, בלי שישמעו את שמם. 'שאף אחד לא ידע', 'לשם שמים'.

והאמת היא שזה מרגש, ומחמם את הלב. אבל יש לי בקשה אליכם: בבקשה אל תחקו אותם. החכם הספרדי בן המאה ה13, רבי שלמה בן אדרת (הרשב"א) שהיה ראש רבני ספרד, ואחד מפוסקי ההלכה הדומיננטיים ביותר בכל התקופות, כתב "מצוה לפרסם עושי מצוה". והוא נימק: כשאתה עושה פומבי לצדקה שלך – אתה מעודד אחרים לעשות גם.

אנחנו אנשים חברתיים, ובעולם כמו שלנו הפרסום הוא הכוח החזק ביותר. אנשים אוהבים להצטרף, ולהיות "גם" בכל דבר. אז למה, כשנוסעים לטיול לתאילנד וכשרוכשים עוד רהיט מיותר, לא חושבים פעמיים אם לפרסם, וכשעושים מעשי צדקה וחסד אנחנו נרתעים.

להיפך! אם כולם ידעו שזה 'אין' להיות חלק מעושי חסד, כולם ירצו להיות 'גם'. וככה, הצדקה והחסד שעשית הכפילו את כוחם. לא רק שעשית טוב, אלא גם עוררת 'רוח התנדבות' בחברה כולה.

אפשר לסכם זאת כך: כשאתה מסתיר את מעשי החסד שלך – אתה מועיל לעצמך, כשאתה מפרסם אותם – אתה מועיל לחברה. ותפקידנו כאן, להועיל לכולם.

שבת שלום

הרב שמואל רסקין