פעם, בערב שלפני יום כיפור, אחד מחסידי הרבי אלימלך מליז'נסק ביקש מן הרב שלו להרשות לו לראות כיצד הוא, רבי אלימלך, מקיים את מנהג כפרות.

"איך אני עושה כפרות?" חזר רבי אלימלך. "איך אתה עושה כפרות?"

"אני יהודי רגיל – אני עושה מה שכולם עושים. אני מחזיק את התרנגולת ביד אחת, את סידור התפילה ביד האחרת, ומדקלם את הטקסט, 'זו כפרתי, זו חליפתי, זו תמורתי'.

"זה בדיוק מה שאני עושה", אמר רבי אלימלך. "אני מחזיק את התרנגול ביד אחת, את סידור התפילה ביד השנייה, ואומר את הטקסט. למעשה, אולי יש הבדל מסוים בין הכפרות שלך לשלי: סביר שאתה מוודא שהתרנגול שלך לבן, אך לי אין זה משנה: לבן, שחור, חום – תרנגול הוא תרנגול..."

אך החסיד התעקש שהכפרות של הרבי ודאי אינן אירוע רגיל. הוא הגיע לליז'נסק להתפלל עם הרבי בכל יום כיפור כבר יותר מעשרים שנה, ותמיד רצה לראות את הרבי שלו ברגע חגיגי זה.

"אתה רוצה לראות מנהג כפרות בלתי רגיל?" אמר רבי אלימלך. "לך וראה כיצד משה בעל הפונדק עושה כפרות. זה יהיה לך מקור השראה הרבה יותר גדול מן הכפרות הרגילות שלי".

החסיד איתר את הפונדק של משה בצומת דרכים כמה מילין מחוץ לליז'נסק וביקש להישאר שם ללון בלילה. "אני מצטער", אמר בעל הפונדק. "כפי שאתה רואה, זהו מקום קטן ואין לנו חדרים להשכיר. יש אכסניה במרחק קצר מכאן, במורד הכביש".

"אנא ממך", התחנן החסיד, "נסעתי כל היום ואני רוצה לנוח קצת. אני לא זקוק לחדר – רק אתכרבל בפינה לכמה שעות ואז אצא".

"בסדר", אמר משה. נסגור בקרוב ואז תוכל לישון קצת".

מקץ הרבה צעקות, הפצרות ואיומים, הצליח משה לדחוף את לקוחותיו, האיכרים השתויים, אל מחוץ לדלת. הוא ערם בפינת החדר את הכיסאות והשולחנות, והחדר, ששימש גם כחדרי המגורים של בעל הפונדק, היה מוכן ללילה. חצות הלילה חלפו מזמן והתקרבה שעת כפרות. החסיד, העטוף בשמיכתו מתחת לשולחן, העמיד פני ישן, אך נשאר ער והמתין בחדר החשוך כשהוא נחוש בדעתו לא להפסיד דבר ממה שעתיד להתרחש.

לפני עלות השחר קם משה ממיטתו, נטל את ידיו ואמר את ברכות השחר. "זמן לכפרות!" קרא בשקט לאשתו, כשהוא מקפיד שלא להעיר את אורחו. "ינטל, הביאי לי בבקשה את המחברת – היא על המדף שמעל האצטבה".

התיישב משה על שרפרף קטן, הדליק נר והחל לקרוא ממחברתו, כשאינו מודע כלל לכך שאורחו ה"ישן" ער לחלוטין ומתאמץ לשמוע כל מלה. המחברת הייתה יומן שבו רשם את כל העבירות שעשה בעל הפונדק במהלך השנה, כולל התאריך, הזמן והנסיבות המדויקות. "חטאיו" היו די מתונים – אמר דבר רכילות יום אחד, האריך בשינה בבוקרו של יום אחר ואיחר לתפילה, שכח לתת מטבע לצדקה ביום אחר – אך לאחר שקרא משה את העמודים הראשונים, היו פניו שטופי דמעות. במשך יותר משעה קרא משה ובכה, עד שנסתיימה קריאת הדף האחרון.

"ינטל", קרא שוב לאשתו, "הביאי לי את המחברת השנייה".

גם זה היה יומן – ובו היו רשומים כל הצרות והפגעים שקרו לו במהלך השנה. ביום אחד הוכה משה על ידי חבורת איכרים, ביום אחר נפל בנו למשכב; פעם, בעיצומו של החורף, קפאה המשפחה במשך כמה לילות בשל מחסור בעצי הסקה. בפעם אחרת מתה פרתם ולא היה כל חלב בבית עד שחסכו מספיק רובלים כדי לקנות פרה אחרת.

משסיים לקרוא את הספר השני הרים בעל הפונדק את עיניו השמימה ואמר, "אתה רואה, אבי שבשמים, חטאתי נגדך. בשנה שעברה שבתי בתשובה וקיימתי מצוות, אך שוב ושוב נכנעתי ליצר הרע שלי. אבל גם בשנה שעברה התפללתי והתחננתי בפניך לשנה של בריאות ושגשוג, וסמכתי עליך שאכן יהיה זה כך.

"אבי היקר, היום ערב יום כיפור, היום שבו כולם סולחים ונסלחים. בוא נשים את העבר מאחורינו. אני אקבל את צרותיי ככפרה על חטאיי, וגם אתה, ברחמיך, תעשה כך".

משה לקח את שתי המחברות בידיו, הרים אותן אל על, סובבן שלוש פעמים סביב ראשו ואמר: "זו כפרתי, זו חליפתי, זו תמורתי". לאחר מכן זרק אותן לתוך אש האח הבוערת, שם הגחלים הלוחשות הפכו חיש מהר לאפר את העמודים מוכתמי הדמעות.