שמה של משפחת הבנקאים המפורסמת והעשירה, משפחת רוטשילד, התפרסם בכל העולם. ה"אב המייסד" של שבט הרוטשילדים היה אנשל רוטשילד, יהודי אורתודוכסי שחי באמצע המאה התשע-עשרה באוסטריה. אנשל צבר הון עצום ויצר מערכת יחסים קרובה עם קיסר אוסטריה דאז, פרנץ יוזף.

מעת לעת נהג הקיסר לשלוח אורחים לארמונו המפורסם והיוקרתי של אנשל רוטשילד. היה זה הארמון השופע, היקר והמאורגן ביותר בכל רחבי אוסטריה, וכולם רצו לשזוף עיניהם ביופיו ובעושרו.

במהלך אחד הביקורים לקח אנשל את אורחו, פקיד ממשלה חשוב, לסיור ברחבי הארמון. הוא הראה לו חדר אחר חדר, והאורח הוכה בתדהמה נוכח יופיים של רהיטי הכסף והזהב, הנברשות ובדי היבוא היקרים. הכל היה מחזה מרנין עין. לא היה כמותו בכל אוסטריה כולה. כאשר עבר אנשל באחת הדלתות, הוא המשיך ללכת, אך האורח ביקש שיראה לו את החדר שמאחורי הדלת.

"צר לי", אמר אנשל, "אך זהו החדר היחיד בארמון שאינני יכול להראות לך".

"למה לא?" שאל האורח. "הייתי מאוד רוצה לראות כל חלק וחלק של ארמונך המקסים".

"אני פשוט לא יכול", השיב לו אנשל, והמשיך ללכת. הסיור הגיע לסיומו והפקיד שב למקום עבודתו וסיפר לממונה עליו על כל מה שראה. הארמון בהחלט עלה על כל דמיון. "אבל היה חדר אחד שאנשל סירב להראות לי", אמר הפקיד לקיסר.

"מדוע לא?" שאל הקיסר.

"אינני יודע, אבל אני יכול לנחש. אתה יודע כמה עשירים הם היהודים הללו. התיאוריה שלי היא, שבחדר הזה יש מכונת קסמים לעשיית כסף. לכן הוא עשיר כל כך. מן הסתם, מאחורי הדלת הזו יש מכונה שיוצרת את עושרו של אנשל רוטשילד".

הקיסר לא ידע אם להאמין לפקיד שלו או לא, לכן שלח פקיד ממשלה נוסף לראות את ארמונו של אנשל רוטשילד. הפקיד השני שב עם אותו סיפור, וכן גם השלישי והרביעי שנשלחו אחריו.

סקרנותו של הקיסר פרנץ יוזף התעוררה ולכן החליט ללכת לבקר בעצמו בארמון. אנשל לקח את הקיסר לאותו סיור כמו את שאר אורחיו מממשלתו של פרנץ יוזף, ושהגיעו ל"חדר האסור" ביקש הקיסר להיכנס פנימה ולראות מה יש שם.

אנשל הסביר כי זהו החדר היחיד שלא יוכל להראות לאיש. אחרי שהתעקש הקיסר נכנע אנשל והסכים להראות לקיסר את החדר הסודי. הוא הוציא את המפתחות, פתח את הדלת והזמין את הקיסר להיכנס. פרנץ יוזף הביט ונדהם למראה עיניו. בחדר קטן זה היה ארגז פשוט עשוי עץ אורן ומפה פשוטה לבנה על השולחן. זה כל מה שהיה בחדר!

"מה כל זה?" שאל הקיסר.

"לנו היהודים, יש כללים נוקשים בנוגע למנהגי קבורה", הסביר אנשל. "כשנפטר אדם, עליו להיקבר בארון פשוט מאוד, בקופסת אורן פשוטה, וגופו צריך להיכרך בתכריכים פשוטים העשויים מבד לבן. זאת כדי לשמור על השוויון שבין כל ברואיו של האלוקים. איש לא יכול להיקבר בארון מקושט ויקר או לעטות בגדים מפוארים. אמנם חלקנו אמידים ואילו אחרים סובלים מעוני מנוול, אך במוות – כולם שווים".

"אבל מדוע זה כאן בחדר הזה?" שאל הקיסר, שהדבר עשה עליו רושם עמוק אך עדיין חש מבולבל.

"בסוף כל יום אני בא לחדר הזה ומביט בארון המתים ובתכריכים, והדבר מזכיר לי, שלמרות עושרי הרב וההשפעה הגדולה שלי בדרגים הגבוהים ביותר של האימפריה האוסטרית, עדיין הנני אחד מברואיו הפשוטים של הא-ל, ובסוף חיי יהיה קצי כמו קצם של כל שאר ילדיו של אלוקים. אני עושה כן שמא אחרי יום גדוש בפעולות כספיות בקנה מידה ענק, אף אני אחשוב על עצמי כאילו הייתי ענק ואתנפח מרוב חשיבות עצמית".

פרנץ יוזף נדהם, ולמעשה, המלים נעתקו מפיו. כבודו לאנשל רוטשילד גדל אף יותר מבעבר. הוא מעולם לא חשד שוב בכנותו, ביושרו או באמינותו של אנשל.