כילדה, אף פעם לא הערכתי באמת כמה בת מזל אני שבשנות ה-50' יש לי שני סבים ושני סבתות שנולדו בגרמניה.

כמו רוב הילדים חייתי בעולמי שלי ובילדותי חסרת הדאגות לא היה שום דבר שקשור לשואה, למחנות הריכוז, למשלוחי הילדים, לקיצוב מזון בזמן מלחמה, להפצצות על לונדון או לפינויי תושבים. כל אלה היו חלק מעברם של הוריי וסביי, שעליו לא ידעתי מאומה.

זכור לי במעומעם כיצד אמי מספרת שסבי היה רב מפורסם בגרמניה לפני המלחמה, ובשלהי שנות ה-40 התבקש לשוב ולנסות לשקם את הקהילה. היא אמרה זאת כדי להסביר מדוע היא נסעה לגרמניה לבקרם כשאחותי הבכירה ואני היינו צעירות מאוד, והשאירה אותנו באנגליה אצל בני הדודים שלנו.

מאז ששבו סבי וסבתי לאנגליה, נהגנו לבקרם בביתם שבלונדון.

בביקורים הללו היינו תמיד לבושות בבגדינו היפים ביותר ונסענו באוטובוס הבינעירוני הגדול, שלמען האמת, ריגש אותי יותר מן הביקור עצמו. ידעתי שסבי וסבתי אוהבים אותנו וכי הם תמיד שמחים לראות אותי ואת אחיותיי. אך לא בדיוק שיחקנו יחד. היינו יושבות יחד ליד שולחן האוכל, שעליו הוכנו כל מיני מעדנים ערבים לחיך, ומספרות להם על בית הספר שלנו. חדר העבודה של סבי היה מרופד ספרים מן המסד ועד הטפחות, ועמד בו גם פסנתר יפהפה. החדר היה פחות או יותר מחוץ לתחום עבורנו, הילדות. נהגנו להציץ פנימה אך לא יכולנו לגעת בכלום, אפילו לא בעיפרון על השולחן.

אני זוכרת את אמי אומרת לנו שהיא ואחיותיה גדלו עם מטפלת, ורק בשבת הן בילו יום שלם עם הוריהן – דבר שלא יכולתי לדמיין לעצמי כלל. על משפחות כאלה רק קראתי בספרים שהשאלתי בספרייה אודות בתים בריטיים עשירים מן הדורות הקודמים.

כילדים, קשה לחשוב על סבא וסבתא כעל אנשים שהיו פעם צעירים, וכמו רוב הנכדים, אני מתארת לי שהנחתי שהם היו תמיד קשישים, רשמיים ומרוחקים למדי.

רק שלושים שנה מאוחר יותר, כשהתיישבתי בירושלים עם בעלי ומשפחתי, גיליתי צד אחר של סבי.

בהיעדר בניין אמיתי של בית כנסת, שימש כבית כנסת מרתף ביתנו בשכונת רמות החדשה. אחת המבקרות הקבועות הייתה גברת קשישה, יוצאת אירופה, שהייתה אלמנה ללא ילדים. אנחנו "אימצנו" אותה והיא אכלה אתנו לעתים קרובות בשבת. היא אהבה להיקרא "סבתא" דבורה, וכמנהג היהודי הרווח, יום אחד שיחקנו "משפחולוגיה", כלומר, "בואו נראה איזה קרובים וידידים יש לנו במשותף". כשהגענו לשמו של סבי, אורו עיניה ופיה נפער בתדהמה. "הרב הולצר!", היא כמעט לחשה ביראה. "הוא היה הגיבור שלנו. הוא היה כל כך אמיץ ללא חת!"

עלי להודות, שאפילו כמבוגרת, בעלת ידע יותר מלא ובשל של ההיסטוריה המאוחרת שלנו, הייתי מופתעת למשמע תיאור זה של סבי, והייתי נלהבת לשמוע עוד על כך.

כשהייתה בת עשר, כך הסבירה סבתא דבורה, היא ומשפחתה היו חברות בקהילתו של סבי, הקהילה של בית הכנסת "נויה דאמטור" ("שער הסכר החדש") בהמבורג. בשנים מוקדמות אלו לשלטון הנאצי ועד לשואה עצמה, תמיד נהג סבי לגנות בפה מלא את השלטון הנאצי הבזוי. הוא נהג לעמוד בבית הכנסת ולשאת בשבת דרשות חוצבות להבות שבהן תקף את אותם אנשים ששומריהם, כפי שידע היטב, עומדים מחוץ לדלתות בית הכנסת שלו ורק מחכים שיעשה צעד לא נכון. אך הפחד שייאסר מעולם לא עצר בעדו.

בבוקר שאחרי ליל הבדולח, ב-10 בנובמבר 1938, קיבל במפתיע שיחת טלפון שבה הוזהר שלא לעזוב את ביתו ובהחלט לא ללכת לבית הכנסת. אך לא כזה היה טבעו. הוא לא התכוון לתת לנאצים לעצור אותו מללכת לבית הכנסת שלו לתפילת השחרית, ואף לא עמד להניח להם להכתיב כל שינויים שהם בשגרת יומו הרגילה.

הוא הלך לבית הכנסת כהרגלו, ומיד נעצר ונשלח למחנה הריכוז שאכהאוזן, יחד עם אלפי יהודים אחרים.

חלקו הבא של הסיפור הפתיעני אף יותר. סבתי, שעבורי הייתה דוגמת מופת לרבנית יהודייה: עדינה, שקטה, בילתה את ימיה במטבח ועזרה לבעלה לדאוג לקהילתו, נכנסה בסערה למרכז הגסטאפו ועשתה להם סצנות כאלה יום אחר יום, שבסוף, לאחר משא ומתן מסוים, הם שחררו את סבי בתנאי ששניהם יעזבו את אדמת גרמניה תוך עשרה ימים.

סבי וסבתי לא נזקקו לכל עידוד נוסף.

כשישבתי בביתנו שבירושלים, מבוגרת ואם לילדים בעצמי, והקשבתי לסיפור הזה, יכולתי לחוש דמעות חרטה צורבות את עיניי ואת לבי. חרטה שמעולם אפילו לא ידעתי מספיק כדי לדבר אל סבי על חלק זה של חייו. חרטה על כך שתמיד חשבתי עליו כעל איש נוקשה, רשמי, ועליי להודות, די קר ושקול באופיו.

אך לא היה זה מאוחר מדי לתקן את זיכרונותיי אודותיו. כעת, כשאני מביטה בתמונות שלו, אינני רואה את הפטריארך הרציני והקשיש בן השמונים, אלא את מנהיג הקהילה הצעיר והאמיץ.

לכל הפחות, אין זה מאוחר מדי למסור לילדיי ולנכדיי דיוקן אמיתי של דמותו ושל אופיו.