לפני כמה שנים השתתפתי בשיחת ועידה שמנתה 29 אנשים. לא היה זה מיזם עסקי אלא עניין אישי. הטלפון צלצל מאוקראינה, סין, צרפת, אלסקה, טקסס, ניו יורק ואוהיו, כדי לאחל לאימא שלי יום הולדת 60 שמח.

מה שהיה כה מיוחד בשיחת זו היה שהיא סמלה את הברכות העמוקות הטמונות במשפחה גדולה. כל המטלפנים היו ילדיה של אמי ובני/בנות זוגם: 17 בנים ובנות ושנים עשר חתנים וכלות (בלי עין הרע). לכל אחד מהם הייתה הזדמנות לאחל מילות ברכה.

לאחר שיחת סבב הברכות, שארכה עשרים וחמש דקות, שאלה אחת מאחיותיי את אימי: "מהו סוד הצלחתך? איך יכולת לא רק להחזיק מעמד בגידול משפחה כה גדולה, אלא גם לגדל ילדים כל כך יציבים, מאושרים, שלמים ובטוחים בעצמם?" אמי גיחכה למשמע "בטוחים בעצמם", ובדרכה המעשית אך הצנועה עמדה על כך שזו אינה גבורה גדולה. "מסתכלים על כל יום בפני עצמו, כל ילד בפני עצמו, ועושים מה שצריך לעשות". כולנו ביקשנו הסבר נוסף. איך זה שהיא לא דאגה לכסף, לשטח מגורים גדול או פשוט לאספקת הצרכים הבסיסיים של אוכל ובגדים? בנקודה זו נכנס אבי לשיחה. "אתם שוכחים את כל התמונה", הוא אומר תוך שהוא חולק איתנו את תמצית חייו.

כשהוא היה בן שתים עשרה, הוא ברח מהיטלר ברומניה והגיע לרוסיה הקומוניסטית. שם הוא סבל מרדיפה בלתי פוסקת בגלל אמונותיו הדתיות כשבאותו הזמן לא הצליח לקבל ויזה ואישור יציאה מרוסיה.

בגיל תשע עשרה הוא ניסה לעבור את הגבול לפולין. ה"מדריך" שלו הונה אותו ומסר אותו ישר למשטרה הסובייטית. הוא נדון ל- 25 שנות עבודת פרך במחנה אסירים בסיביר. כאשר סטאלין מת שבע שנים מאוחר יותר, נשלח אבי לחופשי יחד עם כל האסירים הפוליטיים.

הוא מעולם לא חלם שהוא ישרוד את המאורעות האלה, אך הוא שרד. הוא גם לא חלם שהוא ימצא אישה יהודייה שמסורה כמוהו לשמירת יהדות והייתה מוכנה במסירות נפש לגדל משפחה שומרת מצוות ברוסיה הסובייטית. אך הוא מצא את אימא שלי. ב- 1967, זמן רב לפני נפילת מסך הברזל, משפחתי ואני בתוכם, קיבלנו היתר לעזוב את ברית המועצות. נסענו והשתקענו בארץ ישראל.

"לאחר כל הניסים האלה", סיים אבי, "אני צריך לדאוג לכמה פרוסות לחם? אם השם נתן לי את הכוח לשרוד את כל התלאות האלה, הוא בוודאי יכול לתת לי את הכוח לספק את צרכי משפחתי". כולנו נשתתקנו וחשבנו על הרעיון הזה.

היהדות מלמדת שילדים הם הברכה האלוקית שהאנושות זקוקה לה ביותר. לא רק שילדים הם ברכה, מלמדת אותנו המסורת, אלא כל ילד נוסף מביא עימו זרם חדש של ברכות למשפחה. כל ילד נוסף לא מוריד מן היציבות החומרית, הכספית והרוחנית של הבית; ההיפך הוא הנכון, כל המשפחה מפיקה תועלת מן הברכה האלוקית שכל ילד מביא עימו.

הרבי מליובאוויטש אמר פעם שאין צורך שאנחנו נעשה את החשבונות של הקב"ה על כמה ילדים הוא יכול להשגיח. "מי שמאכיל ומפרנס את העולם כולו", אמר הרבי, "יכול לדאוג לילדים ולהורים כאחד".

עכשיו, כאשר לי ולאשתי יש ילדים משלנו, אני יכול באמת להעריך את מסירות הנפש וההקרבה של הוריי, כמו גם של כל אלה שבורכו במשפחות גדולות. אני יודע שזה כרוך באספקת צחוקים אינסופית, דמעות ולילות ארוכים חסרי שינה בגידולו של כל ילד; כמו כן אני מכיר את הנחת, הגאווה, השמחה והאושר שכל ילד מביא עמו. אני מעריץ באמת ובתמים את כל אלה אשר מרצונם מקדישים את שנותיהם הטובות ביותר כדי לגדל את הדור הבא, שיהיה דור של מבוגרים פעילים ומעניקים. כל אחד ממבוגרים לעתיד אלה ייתן תרומה ייחודית משל עצמו לעם היהודי ולאנושות כולה. כל ילד מייצג פוטנציאל אינסופי, שבהחלט לא ניתן להעריך מראש. כל ילד קיבל מתנה יחודית לתת לעולם, ואלה שנתנו לו את החיים מעשירים את האנושות כולה.

אילו כל זה היה נכון בכל הדורות, על אחת כמה וכמה בדורנו, כאשר עמנו נכחד בצורה כה אכזרית במשרפות אושוויץ.

אני נוהג לספר על אישה יהודייה, בהריון עם ילדה החמישי, שעבדה בגינת ביתה. שכנה הציצה מעבר לגדר וצעקה: "מה? עוד אחד? כמה ילדים את עוד מתכננת ללדת"?

היא שמעה שאלה זו כבר פעמים רבות קודם לכן. היא לא חשבה לרגע וענתה בחיוך: "שישה מיליון".