יום ראשון, 22 ביוני 1941. עם עלות השחר בוקע קול אדיר מן הרמקולים ומעיר את תושבי מינסק שבבלארוס הישנים בשלווה. הוא מכריז ומהדהד ברחובות הריקים, בפארקים ובכיכרות, כי בשעה 4 בבוקר פלשו טנקים גרמניים לשטחה של רוסיה. יום הקיץ הנעים המבטיח לטבול את עיר הבירה באור שמש חמים צולל כעת לתוך עלטה – עלטה צוננת ומבעיתה.
אמה של סבתי, שירה, הגרה בבית הסמוך, מתפרצת לתוך דירת בתה, אסיה, בקוראה: "מלחמה!" בניה של סבתא, אדיק בן השבע ואמיל בן הארבע, בראותם את האימה בעיניה של סבתי, פורצים בבכי. שירה רצה אליהם, מחבקת אותם ומכסה את פניהם בנשיקות: "ששש, פייגלה שלי [ציפורים קטנות שלי]" היא לוחשת בין דמעותיה. "אני כאן. אני כאן אתכם. סבתא כאן".
היא פונה לבתה, סבתי, ואומרת, "אסיה, עלינו לעזוב את העיר". "שמעתי מה עושים הגרמנים ליהודים בפולין", היא אומרת בקול נמוך ומאמצת את נכדיה אל לבה כדי להגן עליהם. סבתי, הנמצאת במצב של זעזוע, פוכרת את ידיה על חזה ומנסה להרגיע את לבה הדופק בחוזקה: "אמא, אני לא יכולה לעזוב בלי בעלי. את יודעת שהוא בנסיעת עסקים בברסט. אני צריכה להישאר בבית ולחכות לו".
הו, סבתא יקרה, מה שאינך יודעת זה, שברגע זה ממש, בתחנת רכבת שבה שוררת מהומה גדולה, מנסה בעלך זלמן נואשות להגיע לרכבת חזרה למינסק, חזרה אלייך ואל בניו. שם, בתחנת הרכבת, הוא מגויס לצבא וכעת עולה על רכבת אחרת שתיקח אותו לחזית, ללב המלחמה, שם הוא יילחם למען ארצו, למענך ולמען בניו.
אף אינך יודעת שעיר מולדתך מינסק תיכבש בידי הגרמנים ביום החמישי למלחמה, וכי את וכל משפחתך – הורים, אחיות, אחים, בני דודים, אחיינים ואחייניות – תיתפסו בידי גדודים גרמניים עשרים וחמישה קילומטרים מזרחה למינסק ותוכנסו לגטו. ובתוך מחנה האימה המוקף גדרות תיל תוחזקו במצב גרוע מאסירים, כמו עדר בקר, ותאולצו לעבוד עבודת פרך עד התשה מוחלטת ותכופות עד כדי מוות.
הנאצים זקוקים לאנשים חזקים המסוגלים לעבוד, אך ילדיה הקטנים של סבתי, אדיק ואמיל, והוריה הקשישים, שירה וגרשה, לא מעניינים אותם. לכן, בעוד סבתי עובדת בחוץ בשדות, הם נלקחים לתאי הגזים. כיוון שהם יהודים חסרי ערך, הורגים אותם יחד עם שאר משפחתה של סבתי.
אני זוכרת את סבתי מדליקה נר ביום השנה למות בני משפחתה, וכיצד הייתי שואלת אותה, "איך שרדת כשחזרת אותו יום מן העבודה וצעדת לתוך צריפך הריק כמוות?"
היא הביטה בי כשעיניה הכחולות העצובות נוצצות באור הנר ודמעות מתגלגלות במורד לחייה, קולה רועד כשהיא אומרת, "הלוואי שלעולם לא תדעי".
ואז היא מניחה תמונות של בניה ושל הוריה ליד הנר, נוגעת בעדינות בפניהם באצבעותיה הרועדות ולוחשת להם ביידיש בעד גשם דמעותיה הכבד. וכשאני מביטה בפניהם התמים, אני רואה בעיני דמיוני כיצד אחר צהרים חם בשלהי יולי, הם פוסעים יחפים, אוחזים ידיים, לאורך השביל המאובק אל תאי הגזים. כיצד השמש הכתומה התלויה נמוך מעל האופק משקפת את רובי השומרים הגרמנים. "האם הם יודעים שזהו הטיול האחרון שלהם, שקיעת השמש האחרונה שיראו?" אני מהרהרת. לבי מתחיל לכאוב ועיניי שורפות מדמעות.
סבתא פונה אליי ולוחצת את ידי: "באותו לילה", היא אומרת ומפסיקה, "אחרי שהנאצים הרגו את הילדים שלי ואת הוריי, ייללתי ותלשתי את שערות ראשי, כל כך רציתי למות. לא יכולתי לשאת את הכאב ותחבתי את ראשי לכריות של הבנים שלי, שעדיין היה בהם ניחוחם היקר, מתפללת לאלוקים שייקח את חיי. אבל הוא לא עשה את זה. היו לו תוכניות אחרות בשבילי". היא מביטה בי באהבה אינסופית. "אילו מתי באותו יום, לא היו לי לא אמא שלך ולא את. הייתי נותנת לנאצים לנצח ולהרוג את תקוותי לעתיד. רציתי שהאהבה והחיים ינצחו, למרות התוכניות הלא-אלוקיות שלהם". היא מחבקת אותי חזק ואני חשה בדמעותיה על פניי. "אני אוהבת אותך, סבתא", אני לוחשת, "תודה שנשארת בחיים".
אנו יושבות בדממה למשך זמן מה, כל אחת מאתנו שקועה במחשבותיה, ואז היא מספרת לי את סיפור בריחתה מן הגטו.
ביום שמש בהיר בתחילת אוקטובר, איש זקן מן הכפר המקומי, נוהג בסוס ועגלה, נכנס דרך שערי הגטו המצויים תחת שמירה מתמדת. סבתי צפתה בו מזה חודשים מספר כשהוא מביא קמח, בשר וחלב לתוך המחנה. היא מבחינה מתי הוא משאיר את עגלתו בלי איש. היא מתכננת להסתתר מתחת לקש שבעגלה ולצאת מן הגטו עם האיש הזה, השב לכפרו.
כשהגיע הזמן הנכון, היא מתגנבת, זוחלת לתוך העגלה ושוכבת על קרקעיתה. כשהיא שומעת את נביחתו הרמה של כלב רועים גרמני המרחרח סביב העגלה ומנסה לקפוץ פנימה, היא בקושי נושמת. לבה כמעט עוצר מלפעום כשהכלב חופר בקש, שורט את זרועה ונובח כמטורף כדי לקרוא לבעליו. כשהיא שומעת קול רגליים נעולות מגפיים מתקרבות לעגלה בצעדים גסים, סבתא מתחילה להתפלל. החייל הגרמני רוכן על העגלה ממש מעליה, מזיח את הקש וחושף את פניה. ברגע זה נפגשים מבטיהם ושניהם קופאים על מקומם. שנייה זו נדמית לה כנצח. ואז לפתע מכסה החייל את סבתא חזרה בקש ומושך את כלבו משם כשהוא צועק לשומר "תן לו לצאת!"
שערי העץ חורקים בהיפתחם והסוס מתרחק לאיטו מן הגטו כשהוא מושך את העגלה ובה סבתא, הבוכה מרוב הקלה, שוכבת מתחת לקש הלח.
כשהם מגיעים לכפר, הכבוש בידי הגרמנים, אשתו של האיש יוצאת לחצר הקדמית לפגוש את בעלה ולעזור לו לפרוק את חפציו. סבתי מתיישבת לאיטה וחושפת בפניהם את נוכחותה. הבעל ואשתו מתנשפים בהפתעה. אם הגרמנים ייראו אותם מחביאים יהודייה, הם ייהרגו במקום. אך עיניה של סבתי, המלאות כאב ויגון עמוק, עוצרות בעדם מלהסגירה, ובמקום זאת, בני הזוג האמיצים מחביאים אותה באזור הצר שבין קירות מטבחם. כמה ימים לאחר מכן היא מובלת באותה דרך שבה נמלטה מן הגטו, מתחת לקש העגלה, למעמקי היער הבלארוסי, ומצטרפת לצבא ההתנגדות הנלחם באומץ לב בפולשים.
עם תום המלחמה מתחילה סבתי לכתוב מכתבים לכל בתי החולים ברחבי המדינה, בחיפושים אחר בעלה, אך לא מקבלת כל תשובה. עדיין, התקווה למצוא אותו מאירה כמו אור הנר בבית העץ הקטן שלה ומחממת את לבה.
ואז, ביולי 1944, כשמינסק משוחררת מן הכיבוש הגרמני, שבה סבתי הגיבורה הביתה – עם עשרים מדליות על סבה, שניתנו לה על אומץ הלב הבלתי רגיל שלה בעת הקרבות ביערות, כפרטיזנית. כשהיא צועדת בדירתה הנטושה, שבנס שרדה את כל ההפצצות בעיר החרבה, היא מתיישבת לאיטה בכיסא ומביטה סביבה. החלונות שבורים, זכוכית ואפר בכל מקו. היא מבחינה במשהו הנח לרגליה, מתחת לעיתון ישן ומצהיר. היא רוכנת קדימה ומרימה את דוב הצעצוע של אמיל מן הרצפה, ובנשקה את פרוותו המקורזלת היא מתמוטטת ופורצת בבכי. "אני לבד, אני לגמרי לבד..." היא מתייפחת, ולא חושדת כלל כי בעלה זלמן, שנפצע באחד הקרבות, עודנו בחיים.
כשנכנסה יחידתו של סבא לכפר הקטן השוכן במרחק כמאה ועשרים קילומטרים ממינסק, זרק גרמני נמלט רימון יד שהתפוצץ שני מטרים מסבא וריסק את כל העצמות בזרועו השמאלית. הוא איבד את הכרתו ונלקח לבית החולים על ידי חבריו מן הצבא. כעת היה בתהליך שיקום והבראה ולא תיאר לעצמו כלל שאשתו אסיה מחפשת אותו.
בוקר אחד, בעוד סבי מנמנם במיטתו, נכנסת האחות לחדרו ומביטה סביב בחולים. מבטה נח על סבא: "זלמן ריסקין! יש לי מכתב בשבילך", היא קוראת בקול רם. סבא פוקח את עיניו, רואה על המעטפה את כתב ידה של אשתו, ומתנשם בחוזקה. מסונוור מדמעות הנופלות על התחבושת ספוגת הדם המכסה את זרועו המרוטשת, הוא מבקש מן האחות לפתוח את המכתב ולהקריאו לו. כשהיא מתייפחת ומחזיקה את ידו של סבא, היא מספרת לו כי אשתו האהובה אסיה ממתינה לו בבית.
בשנת 1992, בגיל 82, נסעו סבי וסבתי בעקבות משפחתם לאמריקה. הם אפילו למדו קצת אנגלית...
חלפו עשר שנים מאז שסבי וסבתי הלכו לעולמם, קודם סבתי וחודשיים לאחר מכן – סבי. אחרי שחיו יחד ששים ושבע שנים עלי אדמות, הם הצטרפו זה לזו לנצח, בשמיים.
למרות שסבי וסבתי אינם עמי פיזית, הם תמיד נוכחים. בארוחת ערב משפחתית אנו מוזגים את יין הברון הרצוג לתוך שתי כוסות נוספות, אחת לסבתי ואחת לסבי, כך שיוכלו מן השמים לשתות אתנו לחיים. בערב, לפני ההשכבה, כשאני מספרת לילדיי את סיפורם של סבי וסבתי, אני חשה בנוכחותה החמה של סבתי, מתוקה כמו עוגת הדבש הנפלאה שהייתה אופה. בכל פעם שאני מבשלת מרק עוף וקניידלעך או אופה קוגל תפוחים, היא ממש לצדי, מוסיפה תבלין מיוחד – את אהבתה. כשאני מגפפת את ילדיי, אני קוראת להם בשמות החיבה שבהם קראה לי סבתי כשהייתי קטנה, ביידיש.
הם ממשיכים לחיות בבני, הנקרא על שמם – זלמן-אשר, ובבני הבכור אדיק, שנולד בדיוק באותו יום ובאותו זמן שבו נולד בנם של סבי וסבתי אמיל, רק חמישים שנה אחריו, ושנקרא על שם שני הבנים, אדיק ואמיל.
מאחורי כל משפחה יהודית יש סיפור, וכשאני מביטה בבניי, אני חושבת על כולם: על ששת המיליונים שנספו בשואה, החיים בכל מלה ובכל דמעה שלי ובכל רגע שבו אני מספרת את סיפורם.
כתוב תגובה