היה זה בימי דעיכתו של גטו ורשה. בני משפחת אלבאום – ישראל, חיה ובתם היחידה, תמר – התחבאו בבונקר. שם הם היו בטוחים יחסית, אך כעת התעוררה בעיה, שכן הם רוקנו את מאגר המזון הזעום שהיה להם. מישהו ייאלץ לצאת לרחובות ולנסות להשיג קצת לחם כדי להציל את המשפחה.

האפשרות ההגיונית היחידה הייתה תמרל'ה. היה הרבה פחות סיכוי שהחיות הנאציות יבחינו בילדה קטנה מאשר במבוגר. מוקדם בבוקר, לפני עלות השחר, תמרל'ה זחלה החוצה כדי להתחיל בחיפוש אחר מזון לעצמה ולהוריה.

אבוי, להוריה לא הייתה דרך לדעת כי באותו בוקר הגרמנים יערכו את אחד החיפושים המפורסמים שלהם. הם פרצו לבתים ואסרו כל יהודי שנראה ברחובות, ואת כולם דחפו ל"אומשלאגפלאץ". רטט של חלחלה עבר בגטו כולו. כולם ידעו שמן ה"אומשלאגפלאץ" היה יעד מוכר אחד בלבד: הגיהינום של טרבלינקה.

הנאצים כבר תפסו וכינסו מספר גדול של אנשים – גברים, נשים וטף. זעקות הילדים המופרדים מעל הוריהם קרע את לבבות כל המבוגרים. אף על פי כן, הם החזיקו את הקטנים שניסו לברוח הביתה, מפחד שמא הנאצים האכזרים יירו בהם במקום.

שמע הפשיטה הגיע לבני משפחת אלבאום. הם הפכו משותקים מפחד לתמרל'ה, שכן שעות חלפו והיא לא שבה עדיין. הם לא יכלו שלא לחשוב שאולי גם היא נתפסה, חלילה. הם הביטו בכניסה לבונקר ונבעתו לשמע כל צליל זעיר שבא מן הכניסה.

הדקות והשעות נקפו לאטן, וישראל וחיה הרגישו כאילו השמים עומדים ליפול על ראשיהם. תמרל'ה הקטנה והיקרה הייתה האור היחיד בחושך המעיק של חייהם. אהבתם העזה אליה הייתה הדבר היחיד שנתן להם עוז וכוח להמשיך, וכעת היה עליהם להתמודד עם המסקנה הבלתי נמנעת, שהיא הייתה בין הנשמות הנטושות שכונסו ל"אומשלאגפלאץ" והוחזקו תחת איומי הרובים הגרמניים.

בנחישות נועזת, הם חמקו החוצה ממקום המסתור שלהם. הם הבינו שאין להם כל אפשרויות סבירות להציל את בתם מן המפלצות הנאציות האכזריות. כל שיכלו לקוות להשיג היה לסכן אף את עצמם. אך לא היה זה היגיון שהכתיב את החלטתם. הדחף ההורי שלהם לא היה ניתן לדיכוי.

ואז הגה ישראל רעיון. הוא זכר שמכר שלו בשם פרלשטיין היה חבר במשטרה היהודית של הגטו. הוא אפילו הכיר את בתם ולפעמים גילה אליה חיבה. אולי ה"קאפו" הזה יוכל להיעשות למציל ילדתם, כך קיוו. הם היו כה נרגשים שהם רצו לעבור דרך קירותיהם של כל המבנים שבדרך עד שיגיעו למשכנו של פרלשטיין! במבנה הזה, רח' דז'ילהה מספר 9, גרו רוב השוטרים היהודיים ומשפחותיהם.

כשהשיב פרלשטיין לדפיקה הנואשת בדלת, הופתע לראות שם את בני הזוג אלבאום. הם שפכו לפניו במהרה את סיפורה הטראגי של תפיסתה של תמר, והסיפור מאוד נגע ללבו. במשך רגעים מספר שררה דממה כבדה בחדר שבו דברו הם יכלו לראות כי השוטר מייגע את מוחו לנסות למצוא תכנית להצלת בתם הקטנה, תמרל'ה.

לפתע פתאום אורו עיניו של פרלשטיין. הוא הוריד את כובע השוטרים מראשו, הוציא מכיסו את תעודת הזהות שלו מטעם המשטרה. ותחב את שניהם לתוך ידו של ישראל אלבאום הנדהם.

"קח את אלה ורוץ לאומשלאגפלאץ. רוץ!" הוא הדגיש. "לפני שמאוחר מדי. אמור לשוטרים שם שבתך נמצאת בין הנתפסים, והם יעזרו לך לשחרר אותה ולקחת אותה משם. יש בינינו חוק לא כתוב – לא חוטפים ילדים של שוטרים".

פרלשטיין הבין היטב שבמעשה זה הוא מסכן את חייו שלו. אך פניהם המתחננות של בני הזוג המבועתים הניעוהו להציע את הסיכוי העלוב הזה, על אף הסיכון שנטל על עצמו.

ישראל בהה בפרלשטיין כאילו היה חלום תעתועים. התוכנית נראתה כפשוטה אך בטוחה כל כך. לבו החל לפעום בקרבו בתקווה. אשתו החלה להתייפח בציפייה, וגם עיניו שלו מלאו דמעות. האם באמת יתכן שתוך זמן קצר תשוב אליהם תמרל'ה שלהם? הם ניסו להביע את תודתם בפני פרלשטיין, אך המלים נתקעו בגרונם. מכל מקום, הוא עצר בעדם מהר, בהתעקשו שאין יותר זמן לדבר וכי עליהם למהר.

ישראל חבש את כובע השוטרים ותחב את המסמך בכיסו. הוא היה בדרכו אל מחוץ לדלת כששמע את פרלשטיין קורא בשמו. הוא הפנה את ראשו לאחור והקאפו אמר לו, "רק רגע. שכחתי דבר אחד. השעה כבר מאוחרת כל כך. זה אומר שכבר ספרו את הנאספים על האומשלאגפלאץ. לכן תצטרך לתפוס ילד אחד בדרכך להחליף את בתך, כדי שלגרמנים תהיה המכסה שלהם ולא יבחינו כי קרה משהו".

הדברים הלא צפויים הכו בישראל כגרזן. ידיו נפלו לשני צידיו וכתפיו שחו. הוא קפא על עומדו בדלת הכניסה כאילו אחזו שיתוק. לבסוף הסתובב לאטו ופנה אל אשתו ואל השוטר. ביד רועדת הסיר מראשו את כובע השוטרים והוציא מכיסו את מסמכי הזיהוי, והניחם בזהירות על השולחן. הוא אחז בכסא הסמך אליו וצנח לאט לתוכו.

פניו היו לבנים, חסרי דם. התקווה שבלבו נכתשה לכדי ייאוש איום. הוא חש כי המעבר החריף מקיצוניות אחת לשנייה מאיים על שפיותו. הוא החל לבכות. בין יפחותיו הוא צווח, "בתי היקרה, בתי היקרה – לא! לה, לא אוכל. אסור לי, בתי. רק אותם מותר לי להקריב. לא אף אחד אחר. רק את שלי. רק את שלי..."