שמעון גלסברג מעולם לא שכח את אחותו הִילדה. כאשר הגרמנים פלשו לעיר מולדתו צ'רנוביץ שברומניה, היא הוברחה אל ברית המועצות ומאז שמעון ומשפחתו לא שמעו ממנה אות חיים.

שמעון ידע שהיטלר, ימח שמו וזכרו, רצה להפשיט כל יהודי מזהותו ומן האינדיבידואליות שלו. הגליית אלפים, טבח המוני וקברי ענק אפיינו את דרך פעולתם של הנאצים. עבורם כל יהודי היה קרבן חסר פנים, חסר שם, חסר ערך, אשר לא זכאי לחיים ואף לא לשם משלו.

מדי יום חזה שמעון בצערו של אביו ובכאבה של אמו. הם מיאנו ואף לא היו מסוגלים לשכוח את בתם. זכרה של הילדה נחרת בחייהם של הוריו. אנחותיהם קורעות הלב מלאו את ביתם והעצימו עוד יותר את אבלו של שמעון על אחותו היקרה שפעם הכיר מקרוב.

אולם לזמן יש תכונה שהוא מקהה את הקשה שביגונות. שמעון נישא, הקים משפחה והיגון שכך קמעה, אם כי אף פעם לא נעלם כליל.

זמן קצר לפני ראש השנה 2006, אחיינו של שמעון, ד"ר אריק ויינר, נגע בזיכרונות המודחקים הללו והפנה שוב את תשומת לבו של שמעון לכאב החריף שהם העלו אצלו.

"האם ידעת שאבי, טרם מותו, העניק עדות למוזיאון יד ושם וסיפר את סיפור חייו"?

כעבור רגע קלט שמעון על מה בדיוק מדבר אחיינו.

"אה, יד ושם!" הוא אמר לבסוף. "כמה רצינו להנציח את זכרה של הילדה! אחותי המקסימה, הילדה. הו, אריק, אתה הרי יודע כמה הוריי חיפשו אחריה, נכון? כולנו חיפשנו אותה. חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו אותה. כמה הם בכו..." קולו נשבר. דמעותיו זרמו.

"אתה יודע, אריק", הוא אמר לאחר שנרגע קמעה, "חיפשנו בכל מקום, אפילו בישראל, תוך כדי מלחמת העצמאות, ולא שכחנו את הילדה. הילדה הצעירה והיפה. אבל לא מצאנו כל סימן חיים. אחי חזר לאוקראינה כדי לחפש אותה. כלום. היא פשוט נעלמה..."

האם יבין אחיינו? האם יוכל להבין את שנות הכאב הרבות שחלפו על הוריו? כל השנים הרבות כאילו נמחו ואינן, ושמעון מצא עצמו משתופף שוב במרתף ורועד מפחד שמא הנאצים יגלו את מקום מחבואם. הוריו תכננו להבריח את המשפחה לתוך ברית המועצות. הילדה הייתה הראשונה שעזבה והאחרים היו צריכים לבוא אחריה תוך זמן קצר.

אולם הם לא הצליחו לבוא אחריה, נזכר שמעון. התברר כי הברחת הגבול תהיה דבר מסוכן עבור משפחה עם ילדים קטנים. הילדה הקטנה והמסכנה. מה היא חשבה? האם היא חשבה שמשפחתה נטשה אותה פשוט כך, בלי להקדיש לה אף מחשבה נוספת?

ד"ר ויינר כחכח בגרונו ונכנס לדבריו של שמעון. "יד ושם עושה כל מאמץ לגאול את הקרבנות האלו מאנונימיותם".

"כן..." שמעון עצר לרגע. "אריק, אבל אף אחד לא יכול להשיב את הנעשה לקדמותו. איש לא יוכל להביא את אחותי הקטנה חזרה מן הקבר. לא יד ושם ולא עדויות הקרבנות. אף אחד. כלום." הוא השתתק שוב.

אריק דיבר שוב. "דוד שמעון", הוא אמר ברכות. "אחותך מחפשת אותך".

שמעון התיישב זקוף. האם הוא שמע אותו אומר "אחותך מחפשת אותך?" ודאי שלא. לא יתכן. האם הוא מזדקן?

ואז שמע את אחיינו אומר, "היא חיה בישראל, באשדוד. דוד שמעון, הילדה עודנה בחיים".

האם זה יתכן? האם יוכל להרשות לעצמו כי ישטו בו ככה? לא. הוא לא רצה להיכנס להתרגשות יתר. האכזבה תהיה רבה מדי. זה לא יתכן. אחותו עדיין חיה? אחרי כל השנים הללו? זה... הבה נראה... שישים וחמש שנה. לא יתכן. כל המחשבות הללו חלפו בראשו אך הוא רק אמר בקול צרוד, "מי אמר לך?".

"דוד שליק. בתחילה הוא חיפש את אבי, קארול, אך אז הוא גילה שהוא כבר נפטר. הוא יצר קשר עם ה"חברא קדישא" שנתנו לו את המספר שלי".

דוד שליק, דוד שליק.... האם הוא מכיר אחד בשם דוד שליק? הוא שב וניסה להיזכר אך לא עלה במוחו כל זיכרון הקשור בשם דוד שליק.

"אני לא מכיר אותו", הוא אמר קצרות. "מיהו? האם הוא מכיר אותי?"

"דוד שמעון, דוד שליק הוא נכדה של אחותך. דיברתי עם הנכד של הילדה".

גרונו של שמעון ניחר. כל השנים הללו אחותו הייתה בחיים. הוא לא הצליח להוציא מילה מפיו.

אריק כרך את זרועו סביב שכמו של דודו. "לא-ל יש שליחים רבים, דוד יקר. כנראה שהנכד של אחותך גילה ששם נעוריה של סבתו הוא גלסברג. הוא חיפש באינטרנט קרובי משפחה שלה בשם זה, על אף העובדה שסבתו לא האמינה שיש תקווה כלשהי למצוא את משפחתה בחיים, כיוון שהיא כבר חיפשה אותם לפני שנים רבות. אתה יכול לתאר לך כמה מזועזע הוא היה כשראה את שמה של סבתו, הילדה גלסברג, מופיע במאגר הנתונים של יד ושם כחלק מרשימת הקרבנות שנספו בשואה!"

לאט לאט החלו פיסות הפזל להתבהר. הילדה הגיעה בשלום לאוזבקיסטן וציפתה בקוצר רוח להגעת הוריה. פרידה אף פעם אינה דבר קל. הילדה סבלה מאוד, מוקפת תוהו ובוהו בארץ זרה באמצע מלחמה איומה.

כאשר המלחמה הסתיימה סופסוף, הם היו בין הפליטים שנשארו נעולים מאחורי מסך הברזל שירד על ברית המועצות. למרות מאמציה היא לא הצליחה לצאת את ברית המועצות. כשחלף הזמן, החלה הילדה לעכל כי כל משפחתה נספתה בשואה ללא כל שריד ולפליט.

בהיעדר כל ברירה אחרת היא דחקה את הכאב לפינה קטנה בלב ונעלה אותה על מסגר ובריח. אחרת היא לא היתה יכולה להמשיך לחיות כרגיל; הכאב היה עז מדי. כתוצאה מכך, היא מעולם לא דיברה עם ילדיה על עברה.

אך לא-ל יש דרכים משלו. בשרשרת אירועים מופלאה, פינה זו שבלבה, מאובקת מזוקן, שונתה והפכה לשמחה בל תתואר.

ממש לפני שנפטר, אחיה קארול החליט לספר את סיפור חייו ליד ושם. נכד סקרן גילה את שם נעוריה ומצא את סיפורו.

זמן לא רב לאחר מכן, אח נרגש מאוד נפגש סופסוף עם אחותו אחרי 65 שנות פרידה!

"אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה, ומאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה, השתא בעגלא ובזמן קריב, ונאמר אמן".