קהילת החסידים בפולין הייתה מזועזעת. המורה החסידי הדגול, רבי משה מללוב, החליט לעלות ולהתיישב בארץ הקודש. כיצד יוכלו להמשיך הלאה ללא מנהיגם?

הרבי גילה לתלמידיו הקרובים ביותר, כי כשהיה ילד קטן, אמר לו אביו, רבי דויד מללוב: "לא זכיתי לראות את ארץ הקודש, אך אתה מוכרח ללכת לשם. אתה תצליח לקרב את בוא המשיח ולזרז את הגאולה באמצעות עבודת הבורא שם".

הרבי עבר בדרכו בערים וכפרים רבים, עם חסידיו שנלוו אליו. בעיר סדיגורא עצר להיפרד לשלום ממורו המהולל, רבי ישראל מרוז'ין. מששמע הרבי מרוז'ין על תוכניותיו של רבי משה לנסוע לארץ הקודש, שטח בפניו תחינתו להמתין ולהרשות לו ללכת עמו. אך רבי משה, קצרה רוחו להמשיך במסעו. "זקני הלבן ממאן להרשות לי להתעכב ולו לרגע", השיב, וכך המשיך במסעו לבדו.

מעת לעת, כשהמשלחת עצרה במסעה, נשא רבי משה דרשות על משנת החסידות. הוא הביע בפני תלמידיו את כוונותיו, וסיפר כי עם הגעתו לירושלים הוא "ילך קודם כל לכותל המערבי ושם יתקע בשופר עד שירעיד קולו את כל העולמות של מעלה. אני מביא עמי גם את גביע הקידוש שהיה שייך למורי ורבי, החוזה מלובלין. גביע זה מלא בקדושה רבה ובזכותו אצליח לחולל ניסים רבים. אני אסרב לזוז מן המקום הזה עד שיבוא המשיח!"

רבי משה המשיך במסעו, עד שהגיע לנמל. שם נפרד לשלום מתלמידיו, ויחד עם בני משפחתו עלה על ספינה שפניה היו מועדות לארץ הקודש. מקץ מסע ארוך הגיעו לחופים הנכספים של ארץ הקודש. משם שמו פעמיהם לירושלים והגיעו לשערי עיר הקודש.

ברגע שהגיעו לשערי העיר, החליק הגביע היקר, שהיה שייך ל"חוזה", משקו של רבי משה, והתנפץ על האבנים.

הם ניסו להמשיך במסעם, אך רבי משה נתקף לפתע במחלה קשה. לא הייתה ברירה בידם אלא לעצור את מסעם עד שיתאושש ממחלתו. אך בריאותו של מורה החסידות הדגול הלכה והידרדרה. תוך ימים קצרים חש רבי משה כי לא יוסיף לחיות עוד זמן רב. הוא הפציר במשפחתו לשאתו מהר לכותל המערבי, וכך עשו, מחשש כי קיצור אכן קרב ובא.

אך כאשר נשאו בחיפזון את הצדיק לעבר הכותל ועמדו להגיע לפנייה האחרונה, הותקפו לפתע על ידי ערבים שיידו בהם אבנים מן הבתים הסמוכים. הם ניצלו בנס.

רבי משה מללוב הלך לעולמו 72 יום לאחר הגעתו לארץ הקודש, בלא שהגשים את חלומו, ובלי שהצליח להביא את הגאולה, שכן נקבע משמים כי זמן ביאת המשיח לא הגיע עדיין.