מעשה אחד קטן

לעיתים קרובות אנו שואלים את עצמנו: האם לפעולות שלנו ישנה השפעה כלשהי? אינני מתכוונת לומר האם יש להם משמעות, אך האם הם יכולות להשפיע על אדם אחר? לשנות את העולם סביבנו?

אם היינו רופאים מנתחים, או שופטים העוסקים בסוגיות ברומו של עולם, היו ניצבות בפנינו החלטות של חיים ומוות. והמעשים שלנו, היו משפיעים על חיי אדם וחיי משפחתו וידידיו הקרובים.

אך מה לגבי אלו שלא עסוקים בפעילויות "חשובות" במיוחד? לפעמים אנו חושבים, כי לפעולותינו אין כל השפעה וכל אחד יכול למלאות את מקומנו בקלות.

אך, תורת הבעל שם טוב אומרת כי כל פעולה קטנה היא מלאת משמעות. אפילו עלה קטן לא ינשור מהעץ אם אין לו כוונה ותכלית מסויימת. הבעל שם טוב לימד אותנו כי על כל אחד מאיתנו מוטלת משימה שרק הוא או היא יכולים לבצע; ולעיתים, אנו יורדים לעולם הזה וחיים במשך שבעים-שמונים שנה רק כדי לעשות טובה ליהודי אחר.

פעם, הזדמן לי לקרוא בחדשות CNN דוגמא מצויינת לדברי הבעל שם טוב. סופר בכתבה על מאורע חד פעמי בתולדות ארצות הברית, שנגרם כתוצאה ממעשה קטן – שבזמנו היה נראה חסר ערך – שהתרחש לפני חמישים שנה.

לפני חמישים שנה, בתקופה בה במדינות שונות בארצות הברית היתה נהוגה הפרדה גזענית בין שחורים ללבנים, סירבה אישה שחורה בשם רוזה פארקס לפנות את המושב שלה עבור אדם לבן. היום זה נשמע קטנוני ואולי אפילו מגוחך, אך אז היתה זו עבירה על החוק ובשל כך נאסרה רוזה. המאסר גרם להתלקחות ולפעולות למען זכויות השחורים, ואלו היו הניצנים של מה שאנו מכירים היום כארגונים למען זכויות האדם.

כאשר הגב' פארקס סירבה לפנות את מקומה עבור אדם לבן, לא היו לה אף כוונות להפוך לסמל היסטורי או לדמות חשובה. היא עשתה זאת כי חשה שזה לא הוגן, ושזה נגד האמונה שלה. אבל על ידי מעשה קטן זה, היא שינתה את פני העולם כולו, לנצח.

לאחר מיתתה, ציוה נשיא ארצות הברית להוריד את הדגל לחצי התורן. היא גם היתה האישה הראשונה שארונה הוצג ב"רוטנדה של הקפיטול" – כבוד מלכים שניתן לאנשים בודדים בלבד במשך ההיסטוריה האמריקאית.

בשל מה זכתה פארקס לקבל כבוד לאומי? האם יתכן שבעיני רוחה היא ראתה כיצד הסירוב הקטן שלה יהפוך לתנועה לאומית, שתשנה את יחס הקהילה האמריקאית לשחורים? למעשה, זה לא משנה.

אך אנו יכולים ללמוד מכך שאישה אחת, שידעה מה עליה לעשות והתנהגה ברוח זו – הצליחה לשנות את פני העולם כולו.

כמה ימים לאחר שקראתי על הסיפור, הגיעה בתי בת הארבע בחזרה מבית הספר והתחילה להציע עזרה בכל דבר אפשרי: תחילה היא אספה את הצעצועים, אחר כך שיחקה עם אחיה הקטן, אחר כך אכלה יפה, וכו' וכו'. היה זה בפירוש חריגה מהתנהגותה הרגילה. אני הייתי מופתעת מהשינוי הפתאומי, אבל לא שאלתי יותר מדאי שאלות.

מאוחר בלילה, כשעברתי ליד החדר שלה, ראיתי שהיא עומדת עם הידיים מושטות כלפי חוץ, בצורת "מאזניים". היא דיברה לעצמה, אך יכולתי לשמוע כל מילה. היא הזכירה את כל הדברים הטובים שעשתה באותו היום, ולבסוף, היטתה את הגוף כולו לצד אחד וקראה: "הצד של המצוה ניצח! משיח, אתה חייב לבוא עכשיו"!

הסתבר, שבבית הספר לימדו את הילדים באותו יום, שכל שעלינו לעשות כדי להביא את המשיח הוא להוסיף כמה מצוות. המורה הסבירה להם שהעולם דומה למאזניים וכל מצוה יכולה להכריע את הכף. היא גם הוסיפה, שהמעשים הטובים של הילדים חשובים הרבה יותר ממעשי המבוגרים – מכיון שהם טהורים ולא טעמו טעם חטא.

כשעברתי ליד החדר שלה באותו לילה והבנתי מה היא עושה ומדוע, בכיתי וצחקתי בו זמנית. צחקתי, כי מעולם לא ראיתי דבר חמוד כזה; אך גם בכיתי, כי האמונה שלה הרבה יותר חזקה משלי. היא באמת האמינה שלמעשים שלה יש השפעה עצומה, והם יכולים לשנות את העולם כולו. ואתם יודעים מה? היא צודקת.

רוזה פארקס לא מקבלת כבוד מלכים מהעולם כולו רק משום שהיא לא ויתרה על המושב שלה. מכבדים אותה בשל התוצאות וההשפעה שהיתה להחלטה קטנה זו – במשך עשורי שנים לאחר מכן, בארצות-הברית ובעולם כולו. באותו יום, ההחלטה שלה היתה רק אחד מאלפי עלים שנפלו מעץ; אבל היא הוכיחה שפעולה – או אי פעולה – אחת פשוטה ושגרתית, יכולה לשנות את פני העולם כולו.