דברים רבים יכולים להכעיס ילדים. מתקופת הינקות ואילך, הם נעשים "כועסים" אם לא מחזיקים אותם מספיק, אם הם רטובים או רעבים ואם הם לא מקבלים מספיק גירויים או מספיק זמן רגוע ושקט. לאחר מכן הם מתחילים לגדול והם כועסים כי מישהו מקבל עוגייה גדולה יותר או יש לו צעצוע שהם חושקים בו, או שהם לא אוהבים את הגן או המעון או המשפחתון שבו הם מבלים במשך היום, או שהם פשוט חשים חסרי אונים או דחויים. חוץ מלילות ללא שינה, ההתמודדות עם ילדים כועסים היא אחד הדברים הקשים ביותר בהורות. זה עניין מתיש, מביך ומורט עצבים.

יש ילדים שכועסים לעתים נדירות ביותר. הם באמת צייתנים וממושמעים. אם לא קיבלתם ילדים מן הסוג הזה (מן הסתם, למזכיר היושב גבוה בשמים נגמרו סוגים כאלה בשלב מסוים), ויש לכם ילדים מן הסוג היותר מתריס ועיקש, אתם זקוקים לסדרה שלמה של אסטרטגיות כדי להתמודד עם כעסיהם בלי לאבד את עשתונותיכם או את אופייכם. מה שאספר לכם זה רק מה שעבד עם הילדים שלי – כי גם לי לא היו ילדים מן הסוג השקט והנינוח.

1) אמנו את עצמכם לחשוב או להגיד בקול רם, "תודה על ההזדמנות הזו לעבוד על האופי שלי". זה נשמע מופרך, אך המשפט הזה נותן לכם גישה לכוחותיכם הרוחניים – וזה מה שאתם זקוקים לו כדי להתמודד עם הדחפים רבי העוצמה של ילדיכם. כשילדים כועסים, זו באמת הזדמנות לעבוד על האופי שלכם! אם אתם רוצים שילדיכם יירגעו, אתם צריכים להוות דוגמא חיה לסבלנות, למשמעת עצמית ולענווה. חישבו: "אלוקים גרם לילדי להיות כועס/ להתפרע וכו' ברגע הזה דווקא, כדי לסייע לי לצמוח ולהתפתח". הידיעה שזו התנסות רוחנית, אף שהיא נראית כאילו היא הגיעה היישר מן הגיהינום – זה מה שמחבר אתכם לנשמתכם. זוהי עוצמה אמיתית. פעמים רבות, רק לומר את המלים הללו גורם לילדים למעין זעזוע המביאם לידי דממה ונותן לכם קצת מרחב נשימה לחשוב בהיגיון במקום להיכנע לדחפיכם היותר פרימיטיביים. (אתם יודעים מה הם; הם כוללים את הדחף לחנוק, להכות, לצרוח בטירוף וכיו"ב).

2) אמרו, " לכעוס זה דבר טבעי". זה נכון. בני אדם – כולל אנחנו – צריכים להכיר ברגשותינו. אין זה אומר שאנו יכולים לפעול בהתאם להם, או שאיננו צריכים לעבוד על עצמנו כדי להתגבר עליהם או להכחידם, ואפילו לתכנת את עצמנו כדי להגיב אחרת. אבל הצעד הראשון בהתמודדות עמם הוא לדעת שבינתיים הם קיימים. דומה הדבר ל"הסכמה" לעובדה שכוח הכובד קיים. בין שהדבר מוצא חן בעיניכם או לא, ברגע זה הוא קיים. אי-הכרה בעובדה זו לא תביא אתכם לשום מקום. אין לנו שליטה ישירה ברגשותינו האינסטינקטיביים, אך אנו תמיד יכולים לשלוט במחשבותינו ובמעשינו; וזה המקום שבו עלינו לעשות את רוב העבודה הרוחנית שלנו. שיכחו את הרגשות והתמקדו באופן התפקוד שלכם – במה אתם עושים.

אם אינך הלל הזקן, סביר כי תחוש רגשות כעס לעתים, במיוחד כשאתה חש שבוגדים בך, מתעלמים ממך, בזים לך או שאתה חש משועמם. אנו חשים כעס כשמישהו מנתק אתנו את הקשר כשאנו בטלפון, שם אותנו בהמתנה ל-45 דקות, לא מציע לעזור לנו כשאנו קורסים תחת הנטל, או עושה עבודה גרועה שהוא כבר כן מנסה לעזור.

3) אמרו את המלים, "פתרונות! ה' יעזור לנו למצוא פתרון". את יכולה אפילו לרקוד את "ריקוד הפתרונות" שבו את אוחזת בידו של הילד (אם אינו עומד לבעוט בך) ושרה "פי-ת-רון, פי-ת-רון, אנחנו צריכים רק פי-ת-רון". אם הילד מתחיל לצחוק, מה טוב.

4) אמרי לילד מה את עושה כדי להירגע בעצמך כשאת כועסת. כאשר את ממתינה מאחורי משאית הזבל או מחכה למישהו שמאחר, את אומרת "אני מתאמנת בלהיות סבלנית". כשאת מנסה להתקשר לרופא ולא מצליחה, את אומרת, "הנה הזדמנות להתאמן בהפיכת רצון הבורא לרצוני שלי". כשאיזה קרוב משפחה מבקר אותך קשות, את אומרת, "אפילו אם מישהו לא אוהב אותי, אני יודעת שאלוקים אוהב אותי יותר משביכולתי לתאר לעצמי". אם משהו נשבר או מתלכלך, את אומרת, "תודה לא-ל, זה שום דבר". כשמישהו מנדנד לך, את אומרת לו באסרטיביות, בלי נימה עוינת, "אני יודעת שזה מתסכל ומאכזב, אבל להתאמן במשמעת עצמית זה דבר שבונה כבוד עצמי".

5) במקום לומר לילדים מה לא לעשות, אמרו להם מה כן לעשות. הם צריכים לדעת שזה לא בסדר לנהוג כפי שמכתיב להם כעסם ולפגוע באחרים. אמרו להם, "תגידו במלים מה שאתם רוצים", או "אתם יכולים להוציא את הכעס שלהם בקפיצה על הטרמפולינה או בצחצוח כלי הכסף", או "צייר לי ציור של איך אתה מרגיש ועוד ציור – של הפיתרון". או, "כתבי לו מכתב". או, למשל, "כתוב מכתב לאלוקים על איך אתה מרגיש". כשסיימו את המכתב, תנו להם טוש זוהר ואמרו, "עכשיו דמיין לעצמך מה עשוי אלוקים לומר כדי לעזור לך להתגבר על האובדן הזה".

6) אל תיכנעו לדרישותיהם אם הם מאיימים עליכם או אם מדובר בעיקרון חשוב. הצהירו ברור מהם הכללים: "אני אוהב אותך יותר מדי מכדי שאקנה לך אוכל קלוקל וגרוע". "אנחנו לא משתמשים במילים האלה. תגיד מה שאתה רוצה בנימה מכבדת". "כבר לפני חצי שעה הסכמנו מי יהיה בתור למשחק". אם הם לא נרגעים, הירגעו בעצמכם באמצעות המחשבה, "זה זמני. זה יסתיים בסוף". החזיקו מעמד. האופן שבו אתם מגיבים לכעס שלהם עומד להיות שיעור לכל החיים בשבילם על איך להתמודד עם התסכולים שלהם.

7) שבחו אותם על כך שהתמודדו עם כעסם בדרך חיובית. משהו כמו, "כל הכבוד שלא הרבצת לאחיך כשהוא לקח את הדברים שלך". "אני מאוד מעריך את איך שלא נעשית עוין כשאמרתי שמאוחר מדי לצאת החוצה". "אני מעריכה מאוד שתלית את הבגדים שלך למרות שמיהרת מאוד לצאת". "היית מאוד סבלנית כשדיברתי בטלפון". "אני שמחה שנתת לאחותך מן החטיף שלך. מוצא חן בעיניי שאת מסוגלת לחשוב גם על אחרים". "תודה שחיכית לתור שלך". "תודה שעזרתם לי למרות שזה היה קשה מאוד".

זיכרו: אם תכו, הם לומדים להכות. אם תצרחו, הם לומדים לצרוח. אם תוותרו, הם לומדים שאתם לא מסוגלים להגן עליהם ושאי אפשר לסמוך עליכם. להיות הורים טובים משמעו שלפעמים תצטרכו להציב גבולות שיגרמו לילדיכם לשנוא אתכם, לדחות אתכם או לבוז לכם. כמה ענווה תיווצר אצלנו הודות לכך! בכל פעם שאנו מתאמנים בשליטה עצמית, אנו צומחים רוחנית. וזו הסיבה שאלוקים נותן לנו כל כך הרבה הזדמנויות כאלה!