כעס

רוצה לשמוע על הכעס? אני אספר לך עליו. זה כל מה שאני יכול לעשות. אני יכול לספר, ואתה תעשה מה שאתה רוצה. או מה שאתם יכול. כי הכעס יהרוס לך את החיים, אם רק תרשה לו. ואולי אפילו אם לא תרשה לו. הכעס, חבר, הוא אגוז קשה לפיצוח. הוא אוחז בך. מעוות אותך. מתגבר עליך. ואז הוא ממשיך והורס את כל הדברים היקרים לך.

זהו הכעס.

הוא תופס אותך באמצע החזה. אתה חש מועקה בחזה. אתה מרגיש כיצד השרירים והעצמות שלך מנסים להתנגד ללחץ, לאנרגיה, לריגוש האיום הרוצה לפרוץ החוצה. הוא חזק ממך, חבר. עליך לדעת זאת. הוא חזק ממך, וכשהוא לא יכול לפרוץ אל מחוץ לחזה או להידחק בעד הרווחים שבין צלעותיך או לקרוע את לבך לרסיסים, הוא מוצא לו דרך אחרת. הוא מתחיל לזרום לתוך זרועותיך, לתוך ראשך. הוא נתקל בשרירי כתפיך ומכווץ אותם עד כדי כך שהם מוכנים להכות. הוא גורם לדקירות בזרועותיך ומקשיח את גידיך. כשהכעס מתחיל להציף את מוחך, כל צווארך מתקשה מרוב מתח.

ברור שאתה מנסה לעצור את זה. אבל הניסיון הזה הופך אותך לעוד יותר מתוח, עוד יותר מתוסכל, וכעת אתה מתחיל להרגיש כמו קורבן של נחשול הזעם הזה. הכעס ניצח אותך. אתה כועס על כך שאתה כועס. אתה מרגיש חסר אונים כנגד הדחף הבלתי נשלט הזה. וככל שהוא ממלא את תודעתך, אתה מאבד את יכולתך להתנגד לו. כי עכשיו הוא אוחז בציפורניו את השכל ואת ההיגיון שלך וטוחן לעיסה כל נסיונות שימוש בהבנה ובהיגיון.

עכשיו, ידידי, הבט כיצד מחשבותיך הופכות שחורות ומאשימות. הבט וראה כיצד הכעס לא רק כבש את שכלך אלא גרם לשכלך להתנגש חזיתית עם הכעס ובכך להזין אותו. מחשבות שלא עוזבות אותך. האשמות. תרעומת. תחושות אשמה. קנאה. רגשות פגועים. גירוי ופתיחה מחדש של צלקות ושל פצעים נושנים.

ועכשיו מגיע המבחן: האם תפעל או לא? האם תדבר או לא? האם תצעק ותפגע, תעליב ותאשים? האם תנפץ ותהרוס? האם תשקר ותתמרן?

האם תתחיל להרוס את חייך ואת כל היקר לך?

הגזמתי? בכלל לא. כי הכעס יכול להרוס ברגע אחד כל מה שבנית במשך זמן רב. אפילו אחרי כל ה"אני מצטער" וה"סליחה", אפילו אחרי שהשלמת עם האדם השני ואתה מנסה להשיב את המצב לקדמותו, אפילו אחרי החום שתכופות מציף אותך אחרי שהתקררת קצת, הנזק נעשה ואין להשיבו. והנזק יכול להיות לתמיד.

שנה אחר שנה, התפרצות אחר התפרצות, פיסה פיסה, אתה הורס משהו שפעם טיפחת ואהבת אותו, ואולי אתה עדיין אוהבו. אם עדיין נותרה לך מודעות מספקת, אתה תראה שאין ביניכם אמון רב כפי שהיה פעם, ואף לא פתיחות רבה כפי שהייתה. וגם האהבה פחתה קמעה.

אני מומחה בכעס. חייתי אתו כל חיי.

הכעס שלי גרם לי ולאחרים נזק בלתי הפיך. ניסיתי דרכים אינספור להשתלט על הכעס שלי, אבל שום דבר לא עזר. עוצמתו של רגש זה הייתה כה רבה ששום טכניקות לא הצליחו לעצור בעדו מלפרוץ החוצה שוב ושוב. ונראה היה שלא משנה כמה השתדלתי להבין את המקור לכעס הזה – בין אם בעבר או בהווה – ולמחוק אותו או לתקנו – לא הצלחתי לעצור את ההתפרצות ההרסנית בעודה באבה.

הכעס, למרות הרסנותו, יש בו כדי להעניק לנו הנאה מסוימת, נחשול אנרגיה שמכניס לכאורה חיוניות מחודשת למי שחייו הפכו קצת שוממים. ישנה התחושה שאני צודק – תחושת עשיית הצדק ומתן העונש לאשמים. הניצחון – לא לאפשר לאובדן או לתבוסה לעבור בלא לקבל תגובה. הנקמה – על הפגיעות של אתמול ושל היום. התחושה הפשוטה של כוח ועוצמה, תחושת השליטה, הסיפוק שאני מפיק מלראות את הפחד בעיניו של האדם האחר במקום לחוש את הפחד בעצמי.

וכמובן קיימת שמחת השחרור והרגיעה הבאה אחרי שחמת הזעם שככה. ותכופות ישנה ההתרככות, היפתחות הלב שהיה כה כבול בכבלי התסכולים והפגיעות – הנוכחיות והישנות, האמיתיות והדמיוניות. ישנה הכמיהה לסליחה ולפיוס, ואפילו העונג שבתחושת האשמה וברגש החרטה שבא בעקבותיה.

ההנאה שבכעס היא המקור לחטא שבו. ההרסנות פשוט הופכת למחיר ההנאה, וההנאה – כמו התמכרות – היא דבר שאנו משתוקקים לו באופן בלתי נשלט. כמו קנאה או תאוות בצע או רכלנות, כמעט ולא ניתן לשלוט בכעס מפאת עוצמתם הכבירה של הסיפוק וההנאה שהוא טומן בחובו.

אך אם יש לנו מזל – כי בסופו של דבר, אני חושב שהאיכויות שעוזרות לנו להתגבר על הכעס הן קודם כל מזלנו הטוב וחסד משמים, אזי אפשר לראות שקיים סוג אחר של הנאה: הנאה שנובעת מטוב לב ומסובלנות, מהבנה ומסליחה, ובמלים פשוטות, ההנאה שבאה משלום בית ומשלום בין בני אדם, במיוחד בני אדם שאתה אוהב.

ברגע שהתמזל מזלך לראות או לחוות זאת, הנאה זו גוברת עד כדי כך על ההנאה שמופקת מן הכעס, שאתה פשוט לא תרצה יותר לבזבז את זמנך. כי אתה רואה, הכעס הוא מותרות שנועדו למי שמאמין שיש לו זמן.

אבל זמן הוא אשליה. זמן קיים רק עכשיו. וברגע שתקלוט זאת תוכל לעשות החלטה ביחס לאופן שבו אתה רוצה לבלות את ה"עכשיו" שלך. במיוחד כאשר אתה יודע שזהו ה"עכשיו" היחידי שיהיה לך אי פעם.

האם אתה באמת רוצה לבלות אותו בכעס וליצור את כל ההרס הזה?

אל תבין אותי לא נכון. כשאני אומר שלהתגבר על הכעס זה בעיקר עניין של מזל, אינני טוען שמי שנגוע בכעס בלתי נשלט (האם קיים בכלל סוג אחר של כעס?) לא צריך לעשות – כפי שעשיתי אני – כל מאמץ להשתלט עליו, ויהא זה דרך טיפול, מדיטציה, ג'וגינג או כל דרך אחרת. אמנם יתכן שרק המזל הטוב והחסד האלוקי מביאים את התוצאה הסופית המיוחלת, הרי בינתיים, האחריות על הכעס ועל תוצאותיו מונחת לגמרי על כתפיי ועל כתפיך.

וכאשר אני אומר ששום טכניקות לא עזרו לי, הרי יכולתי לומר באותה קלות שכולן עזרו לי, שכן אני ביליתי עשרות שנים בעבודה על חלק אומלל זה של עצמיותי, בתקווה לשים קץ לספירלת ההרס ולאבדן האמון שהכעס מביא עמו. אני רואה עבודה שכזו כהשקעה, כזריעה בשדה, בידיעה שבסופו של דבר, רק אלוקים לבדו יוכל להחליט אם האדמה תישא יבולה ומתי. בינתיים עלינו לחרוש, לזרוע ולהתפלל, לחרוש, לזרוע ולהתפלל עד שהשמים ייפתחו וירדו הגשמים והזרעים יתחילו לנבוט ולשאת פרי.

אך כשהשתניתי סוף סוף – ותודה לא-ל שאכן השתניתי – זה נראה כמו מתנה, אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי מימיי, מאלוקים. לא זו בלבד שחשתי אסיר תודה ועודני חש כך, אלא אני חש בר מזל ממש.

ה"עכשווים" שלי מלאים ביותר זמנים טובים, ברגשות אחדות, באנרגיות טובות השוררות בביתי, בילדים שמחים יותר, בנישואין טובים יותר, במערכות יחסים טובות יותר בתחום העבודה, ואפילו בפחות תסכול כשאני נוהג בכבישי ישראל (דבר המהווה אולי את המבחן האמיתי). בנוסף על כך, אני מתחיל לאהוב את עצמי יותר וצועד על פני האדמה בלי התחושה המציקה שאני מהווה איום וסכנה לעצמי ולאחרים.

תנו לי להבהיר. אני עדיין כועס לפעמים. הכעס, כך נראה לי, הוא פשוט אחד מאותם רגשות שיש לאנשים בין אם הם זקוקים להם או לא. אין ספק שהאידיאל עשוי להיות שלעולם לא נחוש כעס, אך עדיין לא פגשתי אנשים שלא חווים אותו, או שאלה שפגשתי בהם שייכים לקטגוריית הצדיקים המהלכים עלי אדמות ובשמים.

אבל אני לא מתאים לקטגוריה הזאת, ואיש מן האנשים שאני מכיר או שהכרתי בעבר אינם שייכים לה. כך שעבור רובנו, הכעס הוא חלק מן החיים, אף שאני מאמין שכפי שלימדונו חכמינו ז"ל, כעס זה דומה לסגידה לאלילים, שכן הוא מהווה הכחשה של כוחו וקיומו הנצחיים של אלוקים.

אך ההתגברות על הכחשה זו, או ליתר דיוק, ההגעה לראות ולקבל את הימצאות ידו של אלוקים בכל היבטי החיים, היא אחד מאותם דברים, כמו ההתגברות על הכעס, שלרובנו לוקח כל החיים להגשימם, אם בכלל, אם אי פעם מתמזל מזלנו עד כדי כך.

לכן, הכעס נשאר.

ההבדל בחיי עכשיו הוא שאינני יכול יותר לסבול לא את הכעס ולא את ההרס והפגיעה שהוא גורם לאחרים. אני חש בו, אני מכיר בו, אני מקבל אותו, ואז, כשמתמזל מזלי, אני מצליח לשחרר אותו, ויחד איתו גם את כל המחשבות הכפייתיות שמלוות אותו – את ההאשמות ואת הגינוי, את הפגיעה ואת חוסר הצדק, את הקנאה ואת תשוקת הנקם.

הייתי רוצה לקחת לעצמי את זכות היוצרים על כל השינויים הללו, אך האמת היא שאני חש שלא פחות משהם תוצאת מאמציי שלי, הם התוצאה של יד המקרה וכן של ידו של אלוקים, יד ההשגחה העליונה.

ראשית, התחלתי לראות בצורה כל כך ברורה וחיה את הרסנותה האיומה של התנהגותי, שלא יכולתי לסבול אותה יותר. ראיתי זאת לא רק בשעת כעס, אלא ראיתי זאת גם בחזיונות דמיון ותוך זכירת שעות כעסי בעבר – חזיונות שאני חושב שהיו מתנות שקיבלתי ממעל. כל מה שהייתי מסוגל להרוס ואכן הרסתי התחיל לענות אותי. ראיתי והרגשתי את הפגיעה ואת הנזק שגרמתי לאנשים האהובים עליי ביותר. היה זה כאילו הכעס התרחש שוב מחדש, אלא שהפעם יכולתי לראות אותו ממרחק ובפרספקטיבה, אף כי הרגשות ניחנו בעוצמה רבה כאילו כל העניין התרחש זה עתה. לא רגשות כעס, אלא רגשות תיעוב כלפי הדבר שבו צפיתי, כלפי מה שעשיתי.

שנית, במהלך תקופות קשות שהתרחשו לאחרונה זכיתי לאהבה ולדאגה, לסבלנות ולמסירות מצדם של כמה מאותם אנשים שכלפיהם חשתי בזמנו את הכעס הרב ביותר. נוכח נדיבותם וטוב לבם ונוכח הצורך שלי, לא יכולתי לחוות שוב את הכעס שחשתי פעם. עכשיו יכולתי לחוש רק תודה ואהבה, ובאותם אנשים שהיוו פעם מושא לכעסי ראיתי עכשיו נשמות מלאכיות כאלה, שחשתי בושה צורבת על מעשיי כלפיהן בעבר.

העובדה שכעת הן מתנהגות כלפי בדרך אוהבת כל כך למרות הכעס שהפניתי אליהן במהלך השנים – עובדה זו רק הוסיפה למעלותיהן בעיניי, ובמקום שבו יכולתי פעם, ברגעים של כעס עיוור, לראות רק את צדדיהן השליליים, הרי עכשיו כל פגיעה ואכזבה שחשתי ושנגרמו לי על ידן התאזנו כעת בעזרת המודעות שלי לטוב לבן ולנדיבותן והערכתי כלפיהן עקב כך. אני שב ומבקש את סליחתן ואף אמשיך לבקש זאת.

כמו כן התחלתי להכיר יותר ויותר את ידו של אלוקים ואת טובו בתוך חיי. המציאות של השתתפותו של אלוקים בהתנהלות העולם ובשליטה בו, אפילו בזמנים שניתן לתארם כ"רעים", חדרה יותר ויותר עמוק לתוך נפשי ונשמתי. כך, ללא קשר למה התרחש בפועל, התחלתי לראות ולהאמין באמת שגם זה מגיע מאלוקים. הפגיעות או האכזבות, הפגמים והתסכולים – הכול מגיע מאלוקים. אין צורך להאשים איש בכך. או אם ישנו מישהו שיש להאשימו, אזי זהו אלוקים בלבד. כל מכשול, כל תסכול, כל פגיעה, כל פחד, כל פצע או חוסר בתקופת הילדות מגיע בסופו של דבר מאלוקים, וזאת לטובתי, כחלק ממסע חיי – מסע שהוא יצר והתאים במיוחד עבורי.

מפרספקטיבה זו ראיתי שהכעס הוא תמיד לא נכון. אין לו כל צידוק, ללא קשר למידת הצדק שאנו חשים שיש בו. ההכרה באנושיותו של רגש זה מחד ובהיותו שגוי לחלוטין מאידך נותן לי מקום שממנו אני יכול להתייחס לכעס שלי. הידיעה שהוא שגוי, ושהמחשבות הכפייתיות הקשורות בו שגויות גם הן. אין מה לעשות עם הכעס שלי מלבד להכיר בו ולהניח לו לעבור. ולעתים קרובות, לשחרר אותו ולהניח לו לעבור זהו דבר שדורש ממני לבקש מאלוקים ואפילו להתחנן בפניו שייקח אותו ממני, לפתוח את לבי ואת תודעתי כך שאוכל לראות את המתרחש ביותר חמלה, מפרספקטיבה רחבה יותר, מחוץ לעצמי ומנקודת המבט של האדם האחר.

למרבה המזל, זה התרחש מספיק פעמים כדי שאהיה מסוגל לחוות את החיים ללא הכעס שלי. לחוות כיצד נראית החיים בביתי ללא כעסי, כיצד נראית מערכת היחסים עם אשתי ומה מצב הקשר שלי לעצמי ולאלוקים.

וזה טוב. זה הרבה, הרבה יותר טוב משהיה אי פעם. בלי להגזים, זה כמו לידה מחדש. ובכל רגע, בכל יום שאני חי ללא הכעס או אפילו מתוך פחות כעס, אני מתחנן ומתפלל שהוא לא יחזור. על אף אנושיותו, זהו רגש כל כך רע והרסני. וכל יום שבו אין הוא עובר, אני מודה לאלוקים על עזרתו, על ה"מזל" שהוא מעניק לי ומספק לי.

אנא הקשב לדבר הבא: אפילו אחרי החרטה שלך, אם אתה בן מזל דייך כדי שאהוביך יסלחו לך, עדיין לא תהיה מסוגל לתפוס ולחיות מחדש את כל אותם ימים ולילות שבזבזת בכעסך, זמן שאותו אפשר היה לבלות באהבה ובהרגשה טובה. הכעס ממלא את ה"עכשיו" שאין לו תחליף, מונע בעד הפלא שהיה עשוי להיות.

הוא הורס כל חלקה טובה של החיים.