ביום הראשון של אסון הצונאמי הכריזה אחת מרשתות הטלוויזיה: "נכון לעכשיו מספר הנספים עומד מעל 10,000 איש, כולל לפחות שלושה אמריקנים".

האם זו הצהרה שפויה? האם זה נכון ונאות מבחינתנו לשאול, האם היו שם אמריקנים? יהודים? ישראלים? האם זה נורמלי שהעולם שם לב בעיקר לבלגים, לאישים מפורסמים ולדוגמניות צמרת?

החשיבה הפופולארית אומרת "לא". אין זה פוליטקלי-קורקט לחשוב ששלושת האמריקנים משמעותיים יותר מעשרות אלפי בני אדם אחרים.

אך במחשבה שנייה, קיימים רבדים שונים ומידות שונות לכל דבר. אנו חשים כאב רב יותר עם אובדן חבר קרוב. כשאנו מאבדים קרוב משפחה, יגוננו עמוק אף יותר. אכן, יהיה זה לא מציאותי ולא אנושי לצפות מאדם לחוש אחרת. במקרה של הצונאמי הזה, ההרס הוא כה גדול, שאנו זקוקים לאמצעי עזר כדי "לקלוט את זה". אחרת זה נשאר בבחינת טרגדיה נוראה שהתרחשה במרחק חצי עולם מאתנו.

וכך אנו מוצאים ולו אדם אחד ויחיד בין הקורבנות, שמביא את הכאב לרמה האישית.

השאלה החשובה באמת היא: ומה עכשיו? עכשיו זה עניין אישי. מה קורה עכשיו?

זוהי הנקודה שממנה יכול האבל הסלקטיבי הזה לפנות בשני כיוונים שונים. אם נמשיך להתאבל רק על אלה שיקרים לנו – נכשלנו. אבל אם ברגע שאנו חשים את תחושת היגון והאבל הזה על אדם שקרוב לנו אנו מרחיבים את תחושת היגון הזו ביחס לשאר הנפגעים, אזי זה מוסרי וכשר והומני.

היגון האישי הוא שביל המוביל ליגון וצער עבור כולם.

אם נתאבל על כל אחד, ללא כל אבחנה, אזי הרגש חסר צורה ובלתי מוחשי מדי. אנו זקוקים להזדהות עם הקורבן. יגון לא אישי הוא לא ממשי. אם כך, הפוך אותו לאישי. כיצד? על ידי קשירתו ביגון אישי, ולאחר מכן, הרחב יגון זה הלאה.

מסופר סיפור על חסיד שבכה כשנוכח לדעת שהוא לא התאבל על מותה בלא עת של ילדת השכנים כפי שהתאבל על מות בנו שלו, וזאת גם אחרי כל מאמציו לאורך חייו להטמיע בלבו את אהבת הזולת.

ברור שהחסיד הזה נמצא ברמה רוחנית גבוהה מאוד שלא ניתן לצפות לה ממני וממך. אבל ניתן ללמוד ממנו שיעור חשוב. רק לאחר שהיה יכול להשוותו ליגונו שלו, גילה אותו חסיד כמה בלתי שלם הוא יגונו על האובדן שחווה שכנו.

כאבם של אחרים צריך להיות אמיתי וממשי עבורנו בדיוק ככאבנו שלנו. זהו האידיאל שאליו עלינו לשאוף. והמקום להתחיל בו הוא בכאב הקרוב ביותר ללבנו.