הדבר הטרגי, האיום, לכאורה הנורא ביותר שיכול לקרות אי פעם, קרה. האינטרנט שבק חיים.

הפסיק לגמרי. לא חיבור איטי. לא שרתים עמוסים מדי שזקוקים לרענון מהיר. פשוט הפסיק לגמרי לפעול. נאדה. אפס. ההרגשה היא כאילו עלינו כרגע על טיל למאדים ואין לנו שום קשר לגלקסיה החיצונית שסביב לנו.

טוב, לא מדובר כאן בתסריט חדש לסרט. אלה היו רק פועלים שעבדו בטיפוח המדשאה שבחוץ והצליחו לחתוך את חוט החשמל שלנו.

אז הנה אני מסתובב כאן, קצת המום ומרגיש די אבוד.

אני מבלה את כל היום כשאני מחובר למרחב הווירטואלי, ומשתמש בו יותר כצורך מאשר כמותרות. כל התקשורת העסקית שלי מתבססת עליו, בלעדיו אני פשוט לא יכול לעבוד. אמנם אני לא זקוק לאינטרנט כדי לייצר את עבודתי, אבל כשאין אינטרנט הדבר בהחלט משחק תפקיד חשוב מבחינה פסיכולוגית.

לקחתי יום חופש, אז מחר תהיה לי כמות עבודה כפולה. אני אחיה עם זה.

הלכתי לפארק, שיחקתי כדורסל עם אחי, טיפסתי על עץ וקפצתי לבריכה שבחצר. בערב עשיתי מנגל עם כל המשפחה. נרגעתי קצת וחייתי מחדש את כל אותם דברים ארכאיים. אין לאן לברוח, אין אחרי מי לרדוף. החדשות של רשת סי אן אן פשוט יצטרכו להסתדר בלעדיי.

זה עצוב אבל נכון. זה העולם שאנו חיים בו כיום. הכל מתרכז סביב האינטרנט. אתה אפילו לא קולט באיזו מידה אתה תלוי בה מדי יום. אתה מרגיש אבוד בלעדיה.

אני ממליץ לך לחתוך בעצמך את כבל האינטרנט שלך. עשה זאת פשוט בשביל הכיף. עשה זאת כדי לחיות מחדש את הימים שבהם לא ידענו מה ידידינו מעבר לאוקיינוס אוכלים לארוחת הצהריים, כשדיברנו עם אנשים בטלפון. כדי לחיות שוב את הימים שבהם לצאת לפארק כדי לשחק כדורסל עם אחיך לא היה דבר כל כך חריג. עשה זאת כדי להמשיך לחיות בצורה נורמאלית.

אז האם הלכנו בסוף עם המחשבים הניידים שלנו למלון בקצה הרחוב כדי לנשום קצת אוויר ווירטואלי? לא אשקר לכם ואומר שלא, אבל החזקנו מעמד עד תשע בערב.

אז הנה אני כאן. אני רוצה לשלוח את המאמר הזה להגהה, אבל אני לא יכול. אין לי אינטרנט.