אני יודע שהפסקה הראשונה בכתבה אמורה להיות מרתקת ומושכת. ובכן, כתבה זו תהיה יוצאת מן הכלל. הפסקה הראשונה לא תהיה מרתקת כלל; ולמרות זאת, אני מבקש מכם להתאזר בסבלנות ולהמשיך לקרוא. ברצוני לכתוב היום על נושא חשוב למדי. לא אמשוך אתכם יותר מדי... קצת סבלנות.

וואו! סיימתי את הפסקה הראשונה שכל-כך הפחידה אותי. כעת אפשר לעסוק בעיקר.

כסופר, אני מגלה שקל יחסית למצוא רעיונות לכתיבה, ואני מאוד נהנה מן התהליך החשיבתי של לקיחת רעיון שזה עתה נולד ולפתח אותו לכדי חומר לחיבור או כתבה. וברגע שכתבתי את הפסקה הראשונה השאר זורם בקלות. אבל הקטע הראשון הוא הקטע בו אני תמיד נתקע.

בדרך כלל אני יוצר מסמך "וורד", קורא לו בשם ושומר אותו. ואז אני מוצא מליון ואחד משימות דחופות אחרות שפשוט לא יכולות להמתין. בימים הקרובים אני פותח את המסמך הריק פעם בכמה זמן ומתכוון להתחיל לכתוב, אבל המלים פשוט בורחות לי, ולמרבה ההקלה, הטלפון מצלצל או שמגיע אימייל דחוף שמצריך טיפול מצדי. ואז פתאום מתקרב והולך הזמן שבו עליי להגיש את הכתבה... ואז אני מכריח את עצמי לשבת, להתמקד ולכתוב. וברגע שאני כותב, הכל בסדר. אני נכנס לעולמי הקטן, והטלפון ותיבת הדואר הנכנס שלי לא קיימים עד שאני מסיים לכתוב את המשפט האחרון.

_________________

כולנו סופרים. יש לנו חופש בחירה, ולכן אנו כותבים את הסיפור האישי שלנו. כשנולדנו נתנו לנו פיסת נייר לבנה ואת הרשות לכתוב עליה כל מה שנרצה. אנו יכולים לקשקש עליה ולכסותה בשרבוטים ססגוניים, או שאנו יכולים להפוך אותה למטוס נייר ולשלח אותה לעוף ברוח הקלילה – או שאנו יכולים להשתמש בה כדי לרשום עליה סיפור של חיים מלאי מהות ומשמעות.

אין דבר קשה יותר מאשר כתיבת הפרק הראשון בספר החיים שלנו. יש לנו שפע של רעיונות שאנו רוצים לכלול אותם בספר, רעיונות שחשבנו עליהם רבות עד שהם מוכנים להיכתב. אך אז, רגע לפני הביצוע אנו נתקעים בפסקה הראשונה...

בזמנים שכאלה אלינו לזכור שהדברים הולכים ונעשים קלים אחרי הפסקה הראשונה. קפוץ למים והשאר יגיע הרבה יותר בקלות. החלט היום על הפרק הבא, והתחל לכתוב.

אתם רואים, סיימתי. בסופו של דבר זה לא היה כל כך קשה. אני מקווה שאלמד מכך משהו לפעם הבאה...

האם יש לכם רעיונות כיצד ניתן להתחיל לכתוב פרק חדש? מדוע שלא תשתפו אותנו באמצעות מערכת התגובות?