הדור שלנו מצטיין, אולי יותר מאשר בכל דבר אחר, ברגישות רבה – זהו עידן הרגישות. קשה לתאר שעד לא מזמן, בתי ספר לבעלי בעיות בהתפתחות נקראו רשמית "בתי ספר למפגרים" או "בתי ספר לאימבצילים". היום אנו מגרדים את פדחתנו בפליאה, כמה חסרי רגישות יכלו אנשים להיות. רק לפני כמה עשורים, היה מקובל לחשוב שישנם אנשים שטובים יותר וראויים יותר מאחרים. והקצאת תארים משפילים ופוגעים לאנשים מגזע מסוים, מדת מסוימת, או כאלה המבוססים על נכות שממנה סבל האדם – הייתה בבחינת נורמה.

גם בתחום החינוך התקדמנו מאוד בתחום הזה. בזמנים עברו, שליחותו של המחנך הייתה להעביר ידע, ללא התחשבות ברגשותיהם ובאישיותם המיוחדת של התלמידים והתלמידות בכתה. כיום מתמקד החינוך – ובצדק – בעיצוב בני אדם בריאים ובעלי בטחון, תוך כך שהמחנך מדבר עם הילדים במקום לדבר בפניהם.

נוכח כל הקשיים שבפניהם ניצבו הדורות הקודמים, אולי אפשר להבין מדוע הם הקדישו תשומת לב כה מועטה לעניינים "חסרי החשיבות" כמו רגשות והערכה עצמית. רבים מן האתגרים שאבותינו ניצבו בפניהם אינם קיימים עוד כיום. אנו חיים בחברה שבה, ככלל, אנשים לא מתים מרעב או מדלקות פשוטות, ואיננו עובדים ארבע-עשרה שעות ביממה רק כדי להרוויח את לחמנו. מבחינה פיזית מצבנו טוב בהרבה, וזה מאפשר לנו להתפנות לרגשותינו וכן לכבד ולהעריך את רגשותיו של זולתנו.

אלא שלפעמים אני תוהה אם לכל הרגישות הזאת יש מחיר מסוים. האם ההימנעות המכוונת והראויה לשבח של התמקדות בחולשותיהם של אחרים הובילה גם לסירוב להתמקד במעלותיהם של אחרים – מפחד שזה יפגע בביטחונם העצמי, ברגשותיהם ובהערכתם העצמית של אלה שאין להם את אותם כישרונות ומעלות? והאם סירוב זה לא מחניק את המוטיבציה לצאת ולהגשים וליישם את כישרונותיהם הייחודיים?

לאחרונה הייתי במסיבת יום הולדת בכתתו של אחד מילדיי. המורה החל לשיר שיר ואמר לכתה שמי שישיר הכי יפה יקבל פרס. משהסתיים השיר, המורה החליט שכולם זוכים, כי כולם שרו כל כך יפה...

באופן דומה, אשתי, שהיא גננת, הודיע לי לפני זמן קצר שכיום לא מקובל שמורה ייתן לתלמיד מחמאה באומרו שהילד/ה "אמנ/ית", שכן הדבר ישפיע לרעה על רגשותיהם של התלמידים שאין להם כישרון כזה.

אבל אנחנו לא בנויים כולנו באותו אופן. אלוקים ברא אותנו כשאנו שונים אלו מאלו. העניין הוא לגלות את כישרונותיו הייחודיים של כל אדם ולעודד אותו לפתח אותם. זה יוביל להערכה עצמית אמיתית. ילד לא יכול להיפגע מן העובדה שהוא לא אמן, אם הוא יודע שהוא אשף המתמטיקה של הכיתה, או שאי אפשר לנצחו במגרש הכדורסל. מצד שני, גישה הדוגלת בדעה שכולם שווים ושכולם טובים בהכל, אמנם עדיפה מחוסר הרגישות ששרר בעבר, אך סופה שתוביל לבינוניות.

יתר על כן, לשבח אדם בגין כישרון שהוא יודע בבירור שאין לו תוביל לחוסר אמון, ולמרות שהדבר נעשה בכוונות טובות, זה יוביל לחוסר יושר.


עלינו להיות תמיד רגישים כלפי הזולת ולרחוש כלפיו כבוד. אך אין זו צריכה להיות רגישות שנובעת מרחמים ומרצון לבנות הערכה עצמית, אלא מהערכה אמיתית לכישרונותיו הייחודיים של האדם האחר.

בניגוד לדיקלום מחמאות חסרי כל מחשבה, דבר זה דורש השקעה אמיתית. אבל אני חושב שבעידן הרגישות אנו מסוגלים להתמודד עם האתגר הזה!