הסתכל בראי. הבט בעצמך במבט ממושך. האם הדמות שניבטת אליך מן הראי משקפת את אותה מידת תום שפעם הייתה לך?

אני חושבת שבשלב כלשהו בחיים, במקום כלשהו, רבים מאתנו מאבדים רמה מסוימת של השראה, של תום, של אמונה, של יושר או של כנות.

(אולי אחוז הנפגעים גדול יותר בקרב אנשים מן המקצוע שלי – כאלה העוסקים בכתיבה והרצאות שנועדו לתת השראה לאחרים. או אולי זוהי מהותו של תהליך הגדילה וההתבגרות).

אבל בנקודה מסוימת, אתה מביט בראי המפורסם ומבחין בעובדה שהפשטות השלווה נעלמה כלא הייתה. הקווים הברורים של טוב ורע, שחור ולבן, שעליהם נהגת להגן בחירוף נפש, היטשטשו הודות להערכה חדשה של הניואנסים של הצבע האפור. יתכן שאתה עדיין מגן על אותם מושגים של טוב ורע, אך עוצמת הידיעה והשכנוע הפנימי שלך התעמעמה.

אולי האמונה התמימה בטובו ובזקיפות קומתו של בוראך נפגמה על ידי מה שאתה רואה כיום כציניות מציאותית נוכח המציאות לאשורה.

אולי יותר מדי תשובות סטנדרטיות כבר לא נשמעות כל כך עמוקות או אמתיות. ישנם זמנים שבהם השאלות עשויות להיראות חזקות מן התשובות.

אם תהיה באמת כן עם עצמך, תיאלץ להודות שעל המוטיבציה שלך לעשות משהו כיוון שהוא הדבר הנכון לעשותו, מאפילים שיקולים מחושבים שבהם האגו שלך משחק תפקיד מרכזי מאוד.

אבל כלפי חוץ אתה עדיין אותו אדם, שממשיך למלא את אותם תפקידים בתחומי הדת, הקהילה והמשפחה באותה מידה של התלהבות חיצונית.

אבל עמוק בפנים, אתה ורק אתה יודע היטב כי התרחש איזה שינוי פרדיגמתי יסודי.

מה קרה? והאם תוכל אי פעם לשוב ולהשיג את אותה מידה של תום טהור? האם תוכל אי פעם לגלות מחדש את הפשטות שפעם איבדת?

לא, אינני חושבת כך. בדיוק כפי שלא ניתן להשיב לאחור את שעון החיים, כך לא ניתן לשוב ולזכות בתום פשוט ובתחושת קבלה ביחסיך עם בוראך.

אבל אולי זה נועד להיות האתגר.

האתגר שלך. עכשיו.

אולי הנקודה היא לא לחזור אחורה או לזכות בתום שאבד, אלא למצוא משמעות חדשה, לגלות תשובות חזקות יותר בתוך המאבק שלך.

לגלות את הזהות שלך בתוך האגו שלך, לא על ידי הכחשתו אלא על ידי שימוש בו. לגלות א-ל שמסוגל לשאת את השאלות ולא רק את התשובות. למצוא אמונה שיכולה לשאת ציניות ומחאות ועדיין להישאר אמונה.

לגלות את הרוח האמתית שמאחורי המעשה, למרות ההרגשה שזהו מעשה חלול ונעדר כל עצמה וחיוניות.

ואולי זהו באמת המסר העומד מאחורי מסעו הארוך של העם שלנו דרך הגלות הרוחנית הזאת.

אולי האתגר שלנו אינו להגיע לגובהי התום, האמונה, הקבלה והרוחניות שאפיינו את אבותינו הדגולים – אנשים שצייתו לבוראם באמונה עיוורת ונתנו בו אמון מלא. אולי לא נועדנו להגיע לרמת המסירות ולעומקי הכנות שבהם ניחנו הרועים הגדולים של האומה שלנו, או אפילו פשוטי העם שקיבלו מהם את ההשראה לחייהם.

אולי האתגר שבפניו ניצב כיום העם שלנו הוא למרות הציניות הרבה, למרות השאלות המתוחכמות, למרות הקיפאון שלנו והיעדר כל תחושה רוחנית – למרות כל אלה, להוסיף ולמצוא את החיבור שלנו ולשמר אותו.

ברמה מסוימת, אולי ההתגברות על האתגרים היומיים הניצבים כיום בפני כל אחד ואחת מאתנו, בתור עם ואומה, אחרי הגלות הארוכה הזאת – אולי זהו האתגר הגדול ביותר שבפניו ניצבנו אי פעם.

ואולי גם במישור האישי, למצוא את החיבור הזה למרות הציניות שלנו הופך אותו לאף יותר אמתי מכל מציאות אמתית שאולי הייתה לנו פעם.