רבי דובער שניאורי, הידוע בכינויו "האדמו"ר האמצעי", היה ידוע בנטייתו לשמחה. הייתה לו אפילו קבוצה של חסידים שהקימו מקהלה (ה"קַפֶּלָה"), וקבוצה נוספת שאומנה לבצע פעלולים על סוסים. באירועי שמחה מיוחדים, הוא היה מבקש משתי קבוצות החסידים לערוך מופע בפני הקהל, והוא עצמו היה עומד על המרפסת שלו וצופה בהם.

אחד מרוכבי הסוסים היה לא אחר מאשר בנו של הרבי, רֶבּ נחום.

פעם אחת, ביום חול סתמי וללא סיבה נראית לעין, קרא הרבי לחברי שתי הקבוצות והורה להם לערוך מופע. זו הייתה בקשה חריגה ביותר, ובכל זאת, החסידים ערכו את מופעם בעוד הרבי עמד במקומו הרגיל וצפה בקפידה בהצגה.

לפתע, נפל רֶבּ נחום, בנו של הרבי, מהסוס שעליו רכב. כשהודיעו לרבי שבנו נמצא בסכנה חמורה, תגובתו של הרבי הסתכמה במחווה ידנית קלה שסימנה להמשיך בחגיגה כאילו לא אירע דבר.

כעבור זמן מה ביקש הרבי להפסיק את המופע ונכנס למשרדו הפרטי.

במהרה הוזמן רופא לבדוק את רֶבּ נחום, והתברר שמצבו הרפואי פחות חמור ממה שחשבו בתחילה. הוא אמנם שבר את רגלו, אך לא יותר מזה.

לאחר מכן נשאל הרבי מדוע אמר לרוכבי הסוסים ולמקהלה להמשיך בהופעתם בעוד בנו האהוב שכב פצוע?

הרבי השיב "מדוע אינכם שואלים אותי את השאלה המתבקשת יותר: למה בכלל ביקשתי מהרוכבים והמקהלה להופיע בסתם יום חול?"

ואז הסביר הרבי: "היום היה אמור להיות יום קשה לבני. חזיתי שבבית הדין של מעלה הושמעה נגדו האשמה חמורה. הקטרוג היה גדול, וראיתי רק דרך אחת להינצל ממנו: על ידי שמחה, שהרי השמחה ממתקת את מידת הדין. משום כך קראתי למקהלה שתשיר, וביקשתי מהרוכבים לשמח את כולם בפעלוליהם.

"השמחה שהתעוררה בזכות ההופעה המתיקה את הגזרה החמורה שנגזרה על בני וצמצמה אותה לפגיעה ברגל בלבד. זו הסיבה שבגללה נפל מהסוס ורגלו נפגעה. ואולם, השמחה שהמשיכה למרות הנפילה, הקלה גם על הגזרה המצומצמת הזו. בעזרת ה', בקרוב מאוד הוא יבריא".