הסיפור הבא מסופר על סבא, מצד אמו, של הרבי – הרב מאיר שלמה יַנוֹבסקי, וסבא רבא של אמי, רֶבּ אשר גרוֹסמן, הידוע בכינויו "רבי אשר מניקולייב".

רב אשר, ששימש כשוחט בעיר ניקולייב שבאוקראינה, נבחר על ידי האדמו"ר מליובאוויטש החמישי, רבי שלום דוב-בֶּר שניאורסון, להדפיס את ספר התניא במהדורה חדשה ומתוקנת משגיאות דפוס. המהדורה שהדפיס רֶבּ אשר הפכה למהדורה הקלאסית של ספר התניא והיא מודפסת שוב ושוב, גם בימינו.

חברו הטוב של רֶבּ אשר היה רב העיר, הרב מאיר שלמה יַנוֹבסקי, סבו של הרבי.

ביום הרביעי של חג הפסח, י"ח בניסן תרס"ב (1922), נערכה חגיגת ברית המילה לנכדו הטרי של הרב מאיר שלמה, מי שלימים יהיה הרבי מלובביץ'. רֶבּ אשר הגיע לאירוע ואיחל מזל-טוב לידידו, אבל סירב להצטרף לסעודת המצווה, בגלל הקפדתו האישית שלא לאכול דבר-מה מחוץ לביתו בחג הפסח1.

זה היה צפוי שהרב מאיר שלמה לא יקבל את הסירוב הזה בעין יפה, הרי הוא הרב של העיר והאוכל שהוגש בביתו בוודאי הוכן בהתאם לסטנדרטים הקפדניים ביותר של הלכות הפסח! אמר לו הרב מאיר שלמה: "באמת הייתי צריך לנזוף בך על כך שאינך מוכן לאכול כאן היום, אבל איך אוכל לעשות זאת כשאני חב לך את חיי?..."

למה התכוון הרב מאיר שלמה? הנה הסיפור המלא:

שנים רבות לפני כן, כשמגפת ה'טיפוס' השתוללה באזור וגבתה קורבנות רבים, חלה בה גם הרב מאיר שלמה. המחלה הייתה מידבקת מאוד ולא הייתה ידועה לה תרופה. במאמץ לבלום את התפשטותה, הרשויות שלחו את כל מי שחלה במחלה להסגר מבודד מחוץ לעיר ולמעשה להשאירו אל מותו.

כשהם מבודדים לחלוטין מכל מי שלא סובל מטיפוס – למעט רופא יחיד שהגיע בכל יום והניח מזון ותרופות לצד הדלת הסגורה – רוב החולים נפלו לייאוש ודיכאון. הרב מאיר שלמה נשלח גם הוא למתחם הבידוד ושכב שם בחוסר אונים כשהאנשים סביבו מתו בזה אחר זה, נטושים ובודדים.

כשנודע לרֶבּ אשר על מחלת חברו הוא לא ישב בחיבוק ידיים. נחוש לעזור לרב מאיר שלמה, היה רֶבּ אשר נוסע מידי יום למחנה ההסגר. להיכנס אליו הוא לא היה יכול. במקום זאת היה נעמד מחוץ לגדר, מתחת לחלון הגבוה וקורא בקול רם את פרק י"א מ"איגרת הקודש" של אדמו"ר הזקן, החלק השלישי של ספר התניא.

האיגרת, הפותחת במילים "לְהַשְׂכִּילְךָ בינה", עוסקת בחשיבה חסידית על שאלת קיומו של הרע בעולם ואיך אפשר לשמוח למרות הייסורים. באיגרת מוסבר שבאמת כל הייסורים והסבל אינם רע, הן טובות שמגיעות בצורה מוסווית, מכוסה, ולכן נראות כמו רע. ואם רק עובדים על זה מספיק ומתבוננים במשמעותן הפנימיות של הייסורים מצליחים לראות בהם טובה ממשית ואף להודות עליהן:

" . . כשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו, או שום יסורים מבני חיי ומזוני, או שארי יסורין בעולם?! הרי ה"אַיִן" – שהיא חכמתו יתברך – הוא מקור החיים והטוב והעונג! . . רק מפני שאינו מושג, לכן נדמה לו רע או יסורים. אבל באמת, אין רע יורד מלמעלה והכל טוב! רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו! . ."2

למרות שבכלל לא היה בטוח שהרב מאיר שלמה יכול אפילו לשמוע אותו, רֶבּ אשר היה מגיע למקומו הקבוע מתחת לחלון ומקריא לו את האיגרת המעודדת. כך עשה יום אחר יום במשך שלושים יום רצופים בתקווה לעודד את חברו הטוב באותם ימים קשים.

נגד כל הסיכויים, ברוך השם התאושש הרב מאיר שלמה מהמחלה וחזר לביתו. כאשר נפגש לראשונה עם ידידו, הוא הודה לו מכל הלב. "דע לך" – הוא אמר לו – "שרק בזכותך אני חי! בכל יום, לאחר ששמעתי את קטע התניא שהקראת לי, הרגשתי נעשתה חזקה ובריאה קצת יותר. המילים שהקראת לי עודדו אותי והעניקו לי השראה להישאר חזק ואופטימי למרות המצב. זה נתן לי את האמונה ואת התקווה שאפשרו לי לנצח את המחלה ולא להיכנע לה".