שאלה:

גבאי בית-הכנסת שלנו מעל בסכום כסף גדול. הוא אדם דתי ובטח יודע את ההבדל בין טוב ורע. כיצד הוא ביצע מעשה כזה?

תשובה:

אשיב לך בסיפור.

רבי חיים מצאנז (אדמו"ר חסידי, 1793–1876) ערך ניסוי קטן בכיכר השוק. ראשית הוא עצר את יוסל ושאל אותו: "יוסל! אילו מצאת ארנק ברחוב, מה היית עושה?"

"כמובן שהייתי מחזיר אותו לבעליו!" ענה יוסל מבלי היסוס.

"יוסל, אתה שקרן!" קרא הרבי. "עכשיו חכה כאן".

ואז הרבי קרא לאדם אחר.

"פייבל, אילו מצאת ארנק ברחוב, מה היית עושה?"

"רבי, אתה מכיר אותי", ענה פייבל, "הייתי בוודאי שומר אותו לעצמי. אני מאוד זקוק לכסף, ואני לא יהודי כל כך טוב".

"פייבל אתה צריך לחזור בתשובה! ובינתיים, עמוד כאן!"

אז הוא קרא לאדם שלישי:

"לייבל, אילו מצאת ארנק ברחוב, מה היית עושה?"

לייבל התחיל לרעוד.

"ענה לי, לייבל, מה היית עושה?"

"רבי," אמר לייבל, עיניו מושפלות לקרקע. "אני באמת לא יודע מה הייתי עושה! אני לא יודע מי היה מנצח בתוכי, צד הטוב או צד הרע!"

"לייבל", ענה הרב, "אתה אדם ישר!"

כזה הוא טבע האדם: כשהפיתוי מביט בפניו של אדם, איש אינו יכול לערוב לכך מה הוא יעשה. בייחוד אם הפיתוי נמצא שם יום אחר יום.

אפילו כשבית המקדש עמד בירושלים, כאשר הכהן היה נכנס לחדר הכספת היה עליו להיכנס עם שניים מעמיתיו.

זה מה שהתורה מלמדת אותנו: אל תמהר לדון את חברך על אי-יושר. אתה עצמך לעולם אינך יכול להיות בטוח מה היית עושה לו עמדת במקומו.

התורה מלמדת שהאדם צריך לשלם את הקנס ולעזוב את המשרה. אבל היא גם מלמדת שכולנו צריכים להכיר בכך שכל אחד מאיתנו היה יכול לעשות את אותו הדבר באותה סיטואציה.

יש חוק שעל פיו אדם זקן מאוד אינו רשאי לשבת בבית דין. הסיבה? הוא שכח כמה קשה לעבוד ולהתפרנס כדי לתמוך במשפחה, והוא לא יוכל להזדהות עם פושע קטן.

תורה היא ההרמוניה של ניגודים רבים.