חוקי טהרת המשפחה הם צו אלוקי. אין סיבה יותר טובה, יותר לגיטימית, יותר הגיונית או יותר מהותית לקיומם ושמירתם. זוהי מצווה קשה, דיסציפלינה שתובעת מזמננו, מרוחני ומרגשותינו. זהו כוח שנמצא בניגוד לבשר, דרך חיים שהאדם הממוצע לא היה בוחר או יוצר. היא קוראת לעיכוב מרצון של יכולת ההחלטה על אופן ההתנהלות האישי – להכפפת תשוקותינו האינטימיות ביותר לצו סמכות גבוהה יותר.

וכאן אף נעוצה עוצמתה של המצווה הזאת. הידיעה שזו מצווה שמעוגנת בדבר שגבוה יותר מן העצמיות שלנו – דבר שמבוסס לא על רגשות או על החלטות סובייקטיביות לכאן או לכאן – ידיעה זו היא שמאפשרת לטהרת המשפחה לפעול למען תועלתם ההדדית של אישה ושל בעלה. אירוני הדבר, שמצווה זו, שהיא כל כך "בלתי מובנת", מגלה את צפונותיה ואת הברכה הגלומה בה יותר מאשר בכל מצווה אחרת, דווקא בדרכים יומיומיות ומוחשיות ביותר. גודל התמורה שאנו מקבלים הודות לקיום המצווה הזאת הוא כגודל האתגר שבקיומה.

במבט ראשון, מערכת השימוש במקווה היא ביטוי להגבלות ולאילוצים, כלומר, לאבדן חופש. אולם לאמתו של דבר, השחרור נולד מתוך ההגבלה. ילדים (וגם מבוגרים) בעלי בטחון ובטחון עצמי ורמת הסתגלות טובה הם ילדים בעלי משמעת. הם מבינים איפוק מהו ובסופו של דבר לומדים מהי שליטה עצמית. ארצות בטוחות ויציבות הן אותן פיסות אדמה המוקפות בגבולות מוגדרים ומוגנים היטב. הגדרת פרמטרים יוצרת קרקע בטוחה בינות לתוהו ובוהו ולבלבול השוררים בכל, ומאפשרת לחצות את המישור שאנו קוראים לו "חיים" באופן פרוגרסיבי ופרודוקטיבי גם יחד. ואין תחום בחיים שבו הדבר הזה חיוני יותר מאשר במערכות היחסים האינטימיות ביותר שלנו.

"מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו..." (בראשית ב, טז-יז).

כך ציווה אלוקים על אדם ועל חוה ביום הבריאה. אך הם אכלו מן העץ בכל זאת באותו אחה"צ גורלי של יום שישי, ופני ההיסטוריה האנושית השתנו לנצח.

טבעה המורכב של המיניות האנושית נעוץ בסיפור הזה. שכן עץ הדעת הכיל תערובת של טוב ושל רע, והעובדה כי האדם הקדמון אכל מן ה"ידע" הזה (ה"דעת") הכניסה סדר עולמי חדש – עולם שבו הטוב והרע התערבו זה בזה, עולם של בלבול ואתגר ומבוכה, של רב-בחירה ושל פוטנציאל אינסופי.

יחסים אינטימיים יחדלו מעתה מלהיות טבעיים ובלתי מורכבים כמו שאר היחסים – אחת משאר הפונקציות הביולוגיות האנושיות הרבות. הגירוש מגן העדן פירושו היה תחילתה של מיניות חדשה, כזו המלאה באפשרויות ועמוסת מתחים. זוהי מיניות שתהווה מפתח לאקסטזה גדולה ולכאב נורא, לתחושות עזות של הגשמה ולתחושת ריקנות איומה ביותר. כדי ליצור איחוד שיש בו משמעות יהיה צורך במחויבות בלתי מתפרשת וטיפוח בלתי פוסק מצדם של הגבר ושל האישה כאחד. אולם אפילו אם הגבר והאישה יעשו מאמץ מרבי, הרי הקשר שביניהם יזדקק לסיוע ממעל. הברכה תזרום מתוך מאגר שנקרא ה"מקווה", ומתוך העדן כפי שהיה לפני שהייתה אפשרות לחטוא.

טריוויאלי ככל שהדבר עשוי להישמע, הרי המקווה נותן לזוגות נשואים את האפשרות לחוות שוב ושוב "ירחי דבש" במהלך נישואיהם. שעמום, שהוא מצב עניינים תמים לכאורה, מסוגל להטיל מצור על כל מערכת יחסים ולשחוק אותה מן היסוד. הפרידה החודשית ההכרחית מטפחת רגשות כמיהה ותשוקה – ולכל הפחות תחושת הערכה – שאחריה באה התרגשות האיחוד מחדש.

במהלך חיים שלמים, המצב של זמינות מינית שאין לו גבולות עשוי בהחלט להוביל להפחתה ודעיכה של ההתרגשות ואפילו של העניין. המרווח החודשי מלמד את בני הזוג להעריך את הזמן שיש להם ביחד ומעניק להם דבר שהם יכולים לצפות לו כאשר הם נפרדים. הם נפרדים כל חודש – לא תמיד כאשר זה קל או נוח – אך הם ממתינים זה לזו. הם סופרים את הימים עד שיהיו שוב יחד, ובכל פעם נוספת איכות חדשה לאיחודם. במובן הזה אומר התלמוד שמטרת המקווה היא כדי שהאישה תהיה נאהבת כמו ביום נישואיה.

הקשר שבין גבר לאשתו משגשג כאשר הוא מבוסס על מקצב כזה של נסיגה ושל חזרה. התורה מלמדת שאדם וחווה בצורתם המקורית נוצרו כישות אנדרוגינית, דו-מינית. לאחר מכן אלוקים הפריד אותם, ובכך נתן להם עצמאות מצד אחד ואת האפשרות לאיחוד מבחירה – מצד שני. מאז, אנשים ונשים נפרדים ומתאחדים מחדש. מערכת המקווה מעניקה לזוג הנשוי את הדינמיקה החיונית הזאת. בתוך מחויבותם לחיות יחדיו ולהיות נאמנים זה לזו לנצח, בתוך המונוגמיה והביטחון שלהם, עדיין קיים ופועל המנגנון הזה כמעיין הנובע.

אלוקים רצה שאיש ואישה ימצאו זה את זו בעצמם ושיעבדו על החיפוש הזה – לא רק פעם אחת אלא כל הזמן – בתהליך מתמשך של "להיות לבשר אחד".

בני אדם חולקים נטייה אינטואיטיבית אוניברסלית כמעט למה שאסור. שלמה, החכם מכל אדם, אמר "מים גנובים ימתקו". כמה אנשים אינטליגנטיים ומחושבים טרפדו את נישואיהם ואת משפחותיהם ברדיפה אחר האסור והלא חוקי כיוון שהוא לכאורה טמן בחובו הבטחה לחוויה רומנטית ולחידוש? המקווה מהווה מקור למצב חדש שכזה: השותף שלך לחיים, יום אחר יום, לטוב ולרע – הופך זמנית ללא-זמין, לאסור, למי שאין לגעת בו. תכופות זה נותן לזוגות סיבה והזדמנות לבחון זה את זו – וזו את זה – מחדש. במשך זמן זה שבו הם חיים "בנפרד", ומתוך נקודת ההשקפה החדשה שפיתחו בזמן זה, הם רואים זה את זו וניגשים זה אל זו מתוך הערכה מחודשת שהולכת וגדלה ומתפתחת.

דיסציפלינת טהרת המשפחה מסייעת גם בדרכים נוספות. תנודות בתשוקה המינית וכן שוני בין התשוקה המינית של בעל ושל אשתו אף פעם לא ניתנים לחלוטין לגישור, אבל הוויסות המושג דרך שיטת המקווה משמשת לשיכוך מתחים הנובעים מן המקור הזה. זוגות שצריכים להימנע מקיום יחסי מין במשך לפחות שנים עשר ימים מדי חודש, הזמן שיש להם להיות ביחד הוא זמן שיא לשניהם, זמן שהם מטפחים אותו ומתענגים עליו.

עבור נשים רבות, זמן הנידה שלהן גם נותן להן מידה מסוימת של בדידות ושל אפשרות להתבוננות פנימית. קיים בנוסף על כך רגש חזק של אוטונומיה על גופן ואף על הקשר המיני שיש להן עם בעליהן. הידיעה שבני אדם לא יכולים לספק כל גחמה שלהם ואף לא ניתן לכבוש אותם כתוצאה של כל גחמה חולפת, יש בה כוח ונחמה גם יחד.

מומחים רבים, יהודים וגויים כאחד, מכירים זה מכבר ביתרונות הנובעים מקיום טהרת המשפחה בחיי הנישואין. אין ספק כי ניתוח מסוג זה, כמו כל ניתוח אחר, עשוי להוות נושא לוויכוח ולביקורת. אולם בסופו של דבר, הכוח החזק שיש למקווה על העם היהודי – ההבטחה של תקווה ושל גאולה הטמונה בו – מושרשת בתורה וזורמת מאמונה באלוקים ובחוכמתו המושלמת.