בטרם נחקור את ממדיו העמוקים יותר של הטקס הזה, עלינו ראשית לבחון בקצרה את מרכזיותו של המקווה לחיים היהודיים.

רוב היהודים, אפילו מי שמחשיב עצמו לחילוני, מכירים, לפחות ברמה העקרונית, את קיום המצוות כמו מצוות השבת, הכשרות, יום הכיפורים ועוד כמה מחוקי התורה. לעומת זאת, נושא המקווה וטהרת המשפחה לוטים בערפל, כאילו היו דפים שנתלשו מן הספר.

אולם קיום טהרת המשפחה היא מצווה דתית תנ"כית מן המדרגה הראשונה. חילול חוק זה נחשב לעבירה חמורה כמו אכילת חמץ בפסח, שבירה מכוונת של הצום ביום כיפור ואי קיום מצוות ברית המילה.

רוב היהודים רואים את בית הכנסת כמוסד מרכזי בחיים היהודיים, אבל ההלכה אומרת שבניית מקווה קודמת אפילו לבניית בית כנסת. גם את בית הכנסת וגם את ספר התורה, האוצר המקודש ביותר ביהדות, מותר למכור כדי לגייס כספים לבניית מקווה. למעשה, בעיני החוק היהודי, קבוצת משפחות יהודיות החיות יחדיו לא נחשבות לבעלות מעמד של קהילה אם אין להן מקווה משותף.

הסיבה לכך היא פשוטה: תפילה פרטית ואפילו תפילה קבוצתית ניתן לקיים למעשה בכל מקום שהוא, ומקומות לקיום תפקידיו החברתיים של בית הכנסת ניתן למצוא גם מחוצה לו. אולם חיי הנישואין היהודיים, ולפיכך אף לידתם של הדורות הבאים בהתאם להלכה, אלה דברים שאפשריים רק כאשר קיימת גישה למקווה. אין זו הפרזה לטעון שהמקווה היא אבן הפינה של החיים היהודיים והשער לעתיד היהודי.