למי שלא יודע במה מדובר, מקווה מודרני נראה כמו בריכת שחייה מיניאטורית. במסגרת של הדת היהודית, העשירה בפרטים, ביופי ובקישוטים – כנגד הרקע של המקדש העתיק או אפילו של בתי הכנסת המודרניים – המקווה הוא מבנה מפתיע בפשטותו ובצניעותו.

אולם מראהו הרגיל מסגיר את מקומו הראשוני בחיים היהודיים ובחוק היהודי. המקווה מציע ליחיד, לקהילה ולעם ישראל את המתנה הנפלאה של טהרה ושל קדושה. אין מוסד דתי, מבנה דתי או פולחן דתי אחר שיכול להשפיע את היהודי בדרך וברמה כה מהותיים. אולם עוצמתו הבלתי רגילה תלויה בבנייתו לפי ההגדרות המורכבות המפורטות בהלכה.

מקורות המים הטבעיים בעולם – האוקיינוסים, הנהרות, הבארות והאגמים הטבעיים – הם מקוואות בצורתם הראשונית ביותר. הם מכילים מים ממקור שמימי-אלוקי, ולכן, על פי המסורת, הם ניחנים בכוחות טיהור. כיוון שנבראו אף לפני שנבראה האדמה, הרי מקורות מים אלה מעניקים דרך ייחודית להגיע לקדושה. אולם הם מציבים בפנינו גם קשיים, שכן מים אלה עשויים להיות קשים לגישה או מסוכנים, זאת מבלי להתייחס לבעיות מזג האוויר והיעדר הפרטיות. לכן חיוני להקים מקוואות עבור היהודים החיים לפי היהדות, ואמנם יהודים עושים זאת מזה דורות רבים, בכל התקופות ובכל המצבים.

בקצרה: מקווה צריך להיבנות על האדמה או להיבנות כחלק בלתי נפרד מבנין בנוי. לכן מבנים ארעיים כגון אמבטיות, ג'קוזי או בריכות ניידות לעולם לא יכולים לשמש כמקוואות. המקווה צריכה להכיל לפחות כ-750 ליטרים של מי גשם שנאספו אל תוך המקווה בהתאם לסדרת הלכות מפורטת ביותר. במקרים מיוחדים שבהם אין כל אפשרות להשיג מי גשמים, ניתן להשתמש בקרח או בשלג המגיעים ממקור טבעי כדי למלא את המקווה. גם כאן, כמו במקרה של מי הגשמים, יש סדרת הלכות מפורטת ומורכבת הנוגעת להבאתם של הקרח או השלג למקווה ולטיפול בהם.

הצופה המקרי יראה תכופות רק בריכה אחת – את זו המשמשת לטבילה. במציאות, רוב המקוואות מורכבות משתי בריכות, לעתים שלוש, זו ליד זו או זו תחת זו. מי הגשם שנאספו נשמרים בבריכה אחת, אולם את בריכת הטבילה הסמוכה לה מרוקנים באופן סדיר וממלאים מחדש במי ברז. לבריכות קיר משותף שבו חור בקוטר של לפחות 2 אינץ'. הזרם החופשי, או העובדה כי מימי שתי הבריכות "נושקים" זה לזה, הופכים את מימי בריכת הטבילה להמשך של מי הגשמים הטבעיים, ובכך מעניקים לבריכת הטבילה מעמד של מקווה חוקי. (התיאור הנ"ל הוא אחת משתי שיטות המותרות על פי ההלכה להשגת מטרה זו).

מקוואות מודרניות מצוידות במערכות סינון וטיהור מים. מימי המקווה הם לרוב בגובה החזה ומוחזקים בטמפרטורה נוחה. הגישה לבריכה מתבצעת באמצעות מדרגות. (מקוואות שבהם יש נגישות לנכים או לקשישים מצוידות במעליות).

המקווה כמוסד נופל תכופות קרבן לתפיסות שגויות בקרב הציבור הרחב. הטבילה במים קשורה באופן טבעי לניקוי. מה שמסבך את העניין עוד יותר הוא העובדה שלאורך ההיסטוריה, לעתים קרובות אסרו השלטונות על היהודים להתרחץ בנהרות העוברים בעריהם. בתגובה לכך, הם בנו בתי מרחץ שרבים מהם הכילו מקוואות בתוכם או בסמיכות מקום אליהם. כל הגורמים הללו חברו יחדיו ליצור קשר בל יותר בין רעיון המקווה לבין היגיינה גופנית. אולם המקווה מעולם לא היוותה תחליף חודשי לאמבטיה או למקלחת. למעשה, קיים תנאי בהלכה שלפיו חייבים להיות נקיים למשעי בטרם הטבילה במקווה. על מנת לאפשר קיום דרישה זו, הרי כל מקווה מודרנית מצוידת באזורי הכנה – אמבטיות ומקלחות, שמפו, סבונים ושאר אבזרי ניקוי ויופי.

עד לפני זמן לא רב, את רוב המקוואות ניתן היה לתאר כשימושיים לכל היותר: מה שקבע את סגנונם היה התכלית ולא הנוחות. אולם הודות למודעות החדשה שהתפתחה בעשורים האחרונים בקרב הנשים היהודיות המודרניות, אצל הרבנות ואצל מנהיגי הקהילות, נוצרה מגמה חדשה בבניית מקוואות. ברחבי ארצות הברית, בארץ ואף במקומות אחרים בעולם נבנים מקוואות יפים ואף מהודרים – בעלי אכסדראות וחדרי המתנה אלגנטיים, אזורי הכנה מצוידים בנדיבות ובריכות מקווה מעוצבות היטב. ישנן מקוואות שיכולים להתחרות בבתי ספא יוקרתיים מודרניים באירופה ואף מציעים למבקריהן יותר נוחיות ואביזרים מאשר קיימים בבתיהם הפרטיים.

בקהילות בעלות אוכלוסייה גדולה של משתמשות במקווה, המבנה עשוי להכין עד 20–30 אזורי הכנה ושתיים עד ארבע בריכות טבילה. במקוואות מסוג זה מותקנת מערכת אינטרקום המחברת בין החדרים לבין דלפק קבלה מרכזי, וישנה מפקחת הדואגת לפרטיותן של כל משתמשות המקווה. כמה ממבני המקוואות הגדולים כוללים חדרי ישיבות המשמשים לסיורים ולתוכניות חינוכיות.

כיום קיימים מקוואות לא רק באזורים עירוניים גדולים שבהם אוכלוסייה יהודית גדולה, אלא קיימים מקוואות כשרים ונוחים – ואפילו רבנים ורבניות שמוכנים ומזומנים לסייע לכל אישה הזקוקה להם – גם במקומות רחוקים ואפילו אקזוטיים ברחבי העולם – אנקורג' שבאלסקה, בוגוטה שבקולומביה; יארס, צרפת, לאדיספולי שבאיטליה; אגאדיר שבמרוקו ואסונסיון, בירת פרגוואי, לימה שבפרו וקייפ-טאון שבדרום אפריקה; בנגקוק שבתאילנד וזארזיס שבטוניסיה; וכן כמעט בכל עיר בברית המועצות לשעבר. בקהילות רבות ניתן לבקש סיור במקווה. כאשר מישהי מגיעה לעיר חדשה או בעת טיול, ניתן להשיג מידע על מקוואות באזור באמצעות שיחת טלפון עם משרד המקוואות המקומי, עם בית הכנסת האורתודוכסי או עם בית חב"ד.