לקדש, להעלות, להבדיל

כבר ראינו שתפקידו של המקווה הוא לא לשפר את ההיגיינה הפיזית. שורשיו של מושג המקווה נעוצים במישור הרוחני.

אחד המאפיינים של החיים לפי היהדות הוא מושג ההבדלה, שכולל בתוכו גם את המושג הפרדה. בשבת בערב, כאשר השבת יוצאת והשבוע החדש מתחיל, היהודים מקיימים טקס המזכיר להם את הגבולות שמקיפים כל היבט בחיים ומפרידים אותו ממשנהו. על כוס של יין, היהודי מברך את אלוקים אשר מבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לשאר העמים, בין היום השביעי לבין ששת ימי העבודה: "ותבדל ה' אלוקינו בין קדש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה".

למעשה, ההגדרה המילולית של המלה "קודש" היא דבר שמופרד מן השאר למטרה ייחודית, לשם קידוש.

מבחינות רבות, המקווה הוא המפתן המפריד בין הלא-קדוש לבין הקדוש, אבל הוא אף יותר מכך. במלים פשוטות, הטבילה במקווה מסמלת שינוי במעמד – ליתר דיוק, עלייה במעמד. תפקידו הייחודי נעוץ בכוח הטרנספורמציה שלו, ביכולתו לגרום למטמורפוזה, לשינוי עמוק.

לאחר שנטבלו במקווה, מותר להשתמש בכלים שלפני כן לא ניתן היה להשתמש בהם. אישה, אשר החל מהופעת הווסת שלה הייתה במצב של נידות, כלומר נפרדת מבעלה, מותר לה להתאחד מחדש עם בעלה אחרי הטבילה במקווה, בקדושה המוחלטת של קירבה בנישואין. בתקופת בית המקדש, גברים או נשים שהיה אסור להם להשתתף בטקסי תפילה בשל טומאה, יכלו אחרי טבילה במקווה לשוב ולהשתתף בטקסי תפילה וזבחים וכדומה בבית המקדש. אחד המקרים הדרמטיים ביותר הוא מקרהו של מי שעבר גיור. אדם שטובל במקווה כגוי יוצא ממימיו כיהודי.

מצוותיו של אלוקים, 613 ההנחיות הידועות כתרי"ג המצוות, נחלקות לשלוש קטגוריות ברורות:

משפטים הם החוקים הקובעים ביחס למארג האזרחי והמוסרי של החיים. אלה הם חוקים הגיוניים ושניתן להבינם בקלות, והם נחשבים כחיוניים ליסודותיה של חברה בריאה ולאושיותיה. דוגמאות לחוקים כאלה הם המצוות כנגד רצח, גניבה וניאוף.

עדות הם אותם טקסים ופולחנים שניתן לתארם בצורה בטובה ביותר כעדויות. קטגוריה זו כוללת פעולות דתיות רבות שמהוות ליהודים רגעים מן ההיסטוריה שלהם ומהוות עדות לאמונות מרכזיות בדת היהודית, כגון קיום מצוות השבת, חגיגת הפסח וקביעת מזוזה על פתח הדלת.

הקטגוריה השלישית, החוקים, הם עקרונות שמעבר להיגיון. אלה הם צווים שציוונו אלוקים ואשר השכל האנושי לא מסוגל לשפוט לגביהם. החוקים לגמרי לא ניתנים להבנה על ידי השכל וההבנה האנושיים. הם היוו מטרה לחיצי לעג ובוז מצדם של מי שרוצה למנוע קיום מצוות היהדות. אולם עבור היהודי שומר המצוות, אלה הם המצוות בטהרתן: דרך טהורה ליצירת קשר עם אלוקים. המצוות הללו מוכרות כמצוות הגדולות ביותר, אלה שמסוגלות להשפיע על הנשמה ברמה העמוקה ביותר. בהיעדר מגבלות השכל האנושי, יהודים מקיימים את החוקים הללו מסיבה אחת ויחידה: קיום מצוותו של אלוקים. דוגמאות לכך הם חוקי הכשרות, האיסור על לבישת שעטנז (בגדים שמכילים שילוב של צמר ופשתן), וחוקי הטהרה והטבילה במקווה.

אחרי ככלות הכל, בלתי אפשרי להבין את הסיבה המוחלטת והגבוהה ביותר למסגרת טהרת המשפחה ולשיאה, המתבטא בטבילה במקווה. אנו מקיימים מצווה זו פשוט מפני שאלוקים ציווה על כך. אולם ישנן תובנות שמסוגלות לסייע לנו להוסיף ממד ומשמעות להתנסותנו בטבילה במקווה.

בראשית היו מים בלבד. המים הם תרכובת מופלאה ומהווים את המקור הראשוני לקיום וגורם מביא חיים ומקיים את החיים כפי שהם מוכרים לנו. אבל היהדות מלמדת אותנו יותר מכך. שכן, בדיוק אותן תכונות – המים כמקור לאנרגיה – משתקפות גם בתחום הרוחני. למים יש הכוח לטהר, לאושש ולהביא חיים לעצמיותנו הרוחנית והמהותית ביותר.

המקווה מגלמת הן את הרחם והן את הקבר – השערים לחיים שבעולם הזה ולחיים שבעולם הבא. הן כאן והן שם, האדם מופשט מכל עוצמתו וכוחו. בשניהם ישנו יסוד ההיסמכות המוחלטת, הוויתור השלם על שליטה. את הטבילה במקווה ניתן להבין כמעשה סמלי של הכחשה עצמית, כעיכוב מודע של העצמי ככוח אוטונומי. בכך, היהודי הטובל במקווה מסמן את כמיהתו להשיג אחדות עם המקור לכל החיים, לחזור לאחדותו הראשונית עם אלוקים. הטבילה מסמלת את נטישתה של צורת קיום אחת כדי לחבוק צורת קיום שגבוהה ממנה בהרבה. בהתאם לכך, הטבילה במקווה מתוארת לא רק במונחים של טיהור, של התחיות ושל התרעננות, אלא גם – ואולי בראש ובראשונה – כלידה מחדש.