היא הייתה צעירה כל כך. תמירה ויפה. חן אצילי נסוך על פניה ובעיניה החכמות מבט נחוש. והיא רצה. כל עוד נפשה בה, כל עוד נשמתה – נשימתה – באפה.היא רצה כאובה ומדממת הרחק מחדר הלידה הרצחני של ד"ר מנגלה יימח שמו.
היא בחרה בחיים. בחרה להעניק חיים. וגם עכשיו, אחרי שהנאצים חטפו את התינוקת שנולדה לה בלידה אכזרית, היא בוחרת לאהוב את החיים. ואליהם היא רצה. יודעת, מאמינה, שעוד לא. זה לא הזמן שלה. עוד לא הגיע הסוף.
אז אולי נתחיל מהתחלה?
שמה רוזה. רעייתו של המוהל ר' אהרון טאובר מפרשבורג. חיי הנישואין הטריים שלהם נפתחו בצלילי פעמונים של הבטחה לעתיד מפואר. שנה לאחר מכן, שנת תרצ"ט, הזוגיות שלהם הפכה למשפחה, כשהם חבקו את בנם הבכור עזריאל. תוכלו לדמיין את האושר של אישה צעירה, מוקפת בביטחון הבית החמים, את קירותיו מקשטים חלומותיה שהתגשמו ומהחלונות נשקף העתיד מלוא האופק; בניין עדי עד של דירה לה' יתברך. דירה שהיא בונה בעשר אצבעות ובחריפות מוח של אישה שיודעת ושמחה בייעודה.
ופתאום הכל השתנה. שמי האופק הקדירו משמועות על מלחמה איומה והרג המונים. האדמה רעדה בפלישת הנאצים לפולין. מלחמת העולם השנייה, שואת העם היהודי, תפסה את הכותרות הזועקות של העיתונים. תוכלו לדמיין את הפחד של אמא צעירה, מריחה בחושים של לביאה את סכנת החיים שמאיימת על צאצאיה. קירות ביתה עומדים להתמוטט תחת מגפיהם של הרוצחים, והנוף מהחלונות התחלף למבשר רע. רע מאוד.
ישנם כאלו שהפחד משתק אותם, לא רוזה. היא החליטה להקדים את פני הרעה, ארזה את משפחתה הקטנה, מצוידת בכל מה שיעזור להם במלחמת ההישרדות בדרכים הלא נודעות. וכך, בעקבות סימני שאלה רבים ומדאיגים, ברחו מצעדי חילות הנאצים המתקרבים.
בשבילים נסתרים, ביערות, צועדת שיירה קטנה של משפחה יהודית. משפחות המחותנים, הוריהם של אהרון ורוזה, אחיהם ואחיותיהם ועזריאל הפעוט שאך חגג יום הולדת שנה. השיירה מתנהלת באיטיות מחושבת, פניהם מועדות למקומות מושב בהם יש עדיין קהילה יהודית, בית כנסת, מוצרי מזון כשרים. ורוזה נושאת בלבה את סוד התינוק שהיא נושאת בבטנה. כן, היא הייתה בהריון.
בתוך מהומת הבריחה ופחד הקיום וטלטלת הדרכים - היא לא שכחה את הנדר המקודש של הנישואין, את ההבטחה האלוקית של נשיותה. ומה יעצור אישה חדורה בתפקיד השמימי שקיבלה, מלהגיע גם מתוך מסירות הנפש לפקוד את בית הטבילה השומם?
רישומי הבלנית הריקים, כשרוזה היחידה שהגיעה למקום במשך שנות המלחמה הבאות, העידו בזעקה אילמת על ההשמדה הכפולה: במחנות רוצחים את הנשמות בגופים, ומחוצה להן הפחד מונע מהנשמות היהודיות לרדת לעולם מלכתחילה...
רוזה ידעה היטב את סכנת החיים. גם היא שמעה על הילדים שנרצחים ללא חמלה, ומי שחמק מקליע רובה מת ברעב. ובאמת, איזו אמא מוכנה ללדת ילדים לתוך מלחמה והרג ואובדן? איך אפשר להביא חיים לעולם שכולו מוות?
לא רוזה. היא לא עשתה חשבונות כאלה. ביטחונה בקב"ה היה מוחלט, באופן בו הוא מנהל את העולם ובתפקיד שעליה למלא, כל עוד היא חיה. וכך, מטוהרת וטהורה, בגוף ובנפש, ילדה במזל טוב את בנה השני.
במרתף הצפוף בו הסתתרו המשפחות, ההתרגשות דחקה לכמה רגעים את אימת הנאצים. ר' אהרון הכניס את התינוק בבריתו של אברהם אבינו, ומל את בנו שלו. תוכלו לדמיין את הרגשות המעורבים ששררו, אבל רוזה, אמא בפעם השניה, הייתה מאושרת בחיים החדשים שמילאו את החדר עם הולדתו של בנה הערשי.
שנה עברה. צלו של מלאך המוות הגרמני הלך והתקרב. שני שליש מיהודי צ'כוסלובקיה נספו במחנות והמשפחה המורחבת ברחה להונגריה השכנה. לשם עדיין לא הגיע הכיבוש הנאצי. ורוזה שוב בהריון. הם התגוררו במרתפים, בעליות גג, מקפידים מידי תקופה לשנות מקום דווקא כדי לא לשנות את המזל שהאיר להם פנים, וההשגחה הפרטית שליוותה אותם. שם נולד בנה השלישי, אבא חייא, ובשנה שלאחר מכן, הם חבקו את יחיאל. בן נוסף. בחוץ העולם סוער במלחמה האיומה מכולן, אנשים שורדים בקושי את מעט החיים שישנם ורוזה, בסך הכל בת עשרים ושלוש, וכבר אם לארבעה בנים, הביטה לגורל בעיניים ואמרה לו באומץ: אני לא משנה את המסלול שלי. יש כאן אמא יהודיה בתפקיד.
על כל שנת מלחמה ואבדן היא ילדה ילד. העניקה לעולם מתנת חיים, חיי נצח של נשמה יהודית.
השנה תש"ד. שלטון הרייך השלישי התערער תחת מתקפותיהם של בעלות הברית, והנאצים הגיעו גם להונגריה, לחסל את שארית יהודי אירופה. משפחת טאובר המורחבת, דרוכה ומוכנה לכל צרה, ברחה לכפרים שמחוץ לבודפשט. שם, תחת זהות בדויה מחופשים למשפחה גויית, הסתתרו יחד. ביניהם תוכלו לראות את רוזה, עודנה יפה כביום חופתה, לא מתקפלת מול שריקות הפגזים. בתוך צפיפות הבית מטפלת ביד אחת בארבעת ילדיה, ובידה השנייה חשה את החיים החדשים הנרקמים בתוכה. כן, היא שוב בהריון. אולי הפעם תהיה זו בת..?
כמה חודשים עברו. צבאות אמריקה ובריטניה הפציצו את אירופה בכוונה להכניע את היטלר וחייליו. הגרמנים הטילו צו האפלה על התושבים. משעת שקיעת החמה נאסר עליהם להדליק כל אור שיכול לרמז לאויב להיכן לכוון את הארטילריה.
חיילי האס.אס. ערכו פטרולים ברחובות, בנשק דרוך ומבט חד, בולשים אחר מפרי חוק ויהודים. חושך מוחלט ברחובות הריקים מאדם. אפילו הירח נחבא מאחורי ערפל העשן. ודממה. רק צעדיהם של החיילים נשמע במקצב אחיד.
ופתאום אור מנצנץ. זוג שלהבות קטנות האיר בחלון המרתף של אחד הבתים. זוג נרות של שבת קודש, שאחת מנשות המשפחה לא עצרה להתאפק מלהדליק. עוד הייתה בעיניים עצומות, לוחשת בשפתיים רותחות את תפילות הלב של כל הנוכחים בחדר, כשהדלת נקרעה מהמשקוף, הזדעזעה עוד רגע על צירה, והתמוטטה בקול רעש על בני המשפחה המבוהלים.
החיילים נכנסו עם כלביהם בנביחות "יודען, ראוס!" בכמה רגעים של אימה הופרדו הילדים מאימותיהם, המבוגרים מילדיהם וגברים מנשותיהם. הילדים בעטו ובכו, האימהות היו משותקות בהלם והגברים זרקו לכולם מילות חיזוק ואמונה. ופרידה.
בני המשפחה הזו לא נהנו מאופוריית התקווה שהייתה ליהודי פולין, כשמטרת הצורר הגרמני עוד לא הייתה לגמרי ברורה. הם כבר ידעו את הגורל בפניו הם עומדים. בפאניקה של הרגע האחרון הנאצים מיהרו לחסל את כולם בהשמדה המונית. והם ידעו את שקר העבודה המשחררת, הם שמעו את הזוועות של תאי הגזים, הם ידעו את הסוף. וגם היא ידעה. רוזה, אישה צעירה בהריון מתקדם, אין לה שימוש. היא לא יכולה להיות כוח עבודה. גורלה נחרץ. כשלקחו את הגברים למעצר ואת הנשים הצעירות למחנה עבודה, היא נשלחה ישירות לאושוויץ עם המבוגרים, הוריה והורי בעלה.
בפתח מחנה ההשמדה תורים ארוכים של יהודים, מחכים לגזר דינם ברגליים כושלות. ורוזה, בפעימות לב כפולות, פעימה אחת שלה והאחרת של העובר שבבטנה, תולה עיניים מקוות בד"ר הידוע לשמצה, יוזף מנגלה, מלאך המוות מאושוויץ. ידו חורצת גורלות – האם תשמאיל או תימין?
היא כבר ראתה את הוריה נשלחים שמאלה, יודעת שמשם כבר לא יחזרו... והנה הגיעה תורה. ד"ר מנגלה אומד אותה במבט מבחיל וידו מאותתת שמאלה. לא, רגע, ימינה. הוא שולח אותה ימינה. הוא רצה את כרס ההיריון שלה, שהייתה נדירה כל כך בתקופה ההיא, לערוך בה ניסויים.
בקבוצה קטנה של כמה נשים הרות כמותה, נלקחה למעבדה בפאתי המחנה. חייה נצלו. לפחות לכמה שעות הקרובות היא קיבלה הארכת זמן, בזכות החיים המפעמים בתוכה.
בחדר המעבדה אפלולית וחוסר וודאות עמדו באוויר. היא נשמעה להוראות ונשכבה על המיטה הצרה. מנגלה הופיע, בידו מחט. במבחנה חומר מיוחד שהוא פיתח לזירוז הלידה.
הצירים תקפו אותה מיד. בתוך זמן קצר נשמעו בחדר פעיות הבכי הרכות של תינוק שמופתע מהעולם אליו הגיע. רוזה ילדה כשהיא עוצמת עיניים בחוזקה, יודעת שלא תכיר לעולם את התינוקת שלה. כן, זו הייתה בת. כך שמעה אותם אומרים כשלקחו את התינוקת למקום בלתי נודע, ופנו לחדר אחר.
תוכלו לדמיין את שברון הלב של יולדת שלקחו ממנה את בתה שזה עתה נולדה? ייסורי פרידה שפוערים בכל הגוף תהומות של כאב. רוזה ידעה ששעות החסד שקיבלה תמו, וכעת, כשהיא חלשה עוד יותר מקודם, דקות אחרי לידה מזורזת ואכזרית, הדרך למשרפות קרובה עד מוות.
והיא קמה. בכל כוחות הנפש של אמונתה הרימה את עצמה ממיטת הלידה, ובעוד הרוצחים עסוקים בניסויי הזוועות – היא חמקה החוצה במרוצה.
כך פגש אותה מלאך המוות בפעם השנייה, וכך היא נצחה אותו שוב. מבטה לא מתערפל מולו כאומרת: סור מדרכי, אני בוחרת לחיות. היא הייתה צעירה כל כך וכבר על גבה חמישה ילדים וצרות אינספור. אך היא נותרה טמירה ויפה. חן אצילי נסוך על פניה ובעיניה החכמות מבט נחוש. והיא רצה. כאובה ומדממת רצה, כושלת וקמה. בורחת הרחק מחדר הלידה הרצחני, אל עבר החיים.
קבוצת נשים עובדות נראתה מרחוק, נותנת לה את הכוח להמשיך עד אליהן. ומתוך בליל מדי האסירות בפסים התואמים ותגלחות הראש האחידות – נראו לפתע פנים מוכרות.
"מירי!!!"
"רויזה??? מה את עושה פה? ו... אין לך בטן. ילדת? מתי ילדת? איפה? איפה התינוק שלך?"
כשהן חבוקות ודמעותיהן מתערבבות אלה באלה, סיפרה רוזה לגיסתה את כל הקורות אותה ואת מעשה הבריחה. מירי לקחה אותה מיד לצריף המגורים, כלהנשים נרעשו מעוצם גבורתה והתנדבו לטפל ביולדת. הן הצליחו להחביא אותה בצפיפות הדרגשים, וחלקו אתה ברוחב לב את פירורי המזון שקיבלו. (שפרה ופועה סניף אושוויץ).
חולשת הלידה תקפה אותה, ובמסדרי הספירות האינסופיים נתמכה בכל פעם בידי נשים ששמרו עליה מימינה ומשמאלה כמלאכי שרת. כך, כשהיא מרגישה את הנס על בשרה, את ההשגחה הפרטית שהובילה את נתיב בריחתה היישר אל אחות בעלה, מתוך אלפי הנשים הכלואות במחנה, שרדה יום אחרי יום.
עד היום בו הוטלה ההוראה לחסל את מחנה העבודה ולהשמיד את הראיות. את הנשים החלשות, הצנומות, שלדי האדם העמיסו על משאיות למשרפות. מירי, אחות בעלה, נשלחה למחנה אחר, ואילו רוזה את הסלקציה הזו כבר לא שרדה.
רוחה הייתה איתנה, אך גופה של היולדת הטרייה קרס. זו הייתה הפעם האחרונה בה נראתה, כשהיא בדרכה האחרונה אל המוות.
* * *
ניצנים החלו לפרוח. תמה המלחמה. מבין הריסות של בתים ואדם קמו ניצולים, גחלים לוחשות של אמונה ואהבת חיים. חיילי האס.אס. ומגפיהם המסומרים התחלפו בחיוכים של חיילי הצבא האדום שהורידו את הנשק וחילקו סוכריות ושוקולד.
העם היהודי החל אט אט להרים את ראשו ולהתעטף בתחבושות שיקלו על כאבי הפצע שלעולם לא יגליד.
בשביל אהרון טאובר כל הדרכים הובילו לפרשבורג. הביתה. עוד לפני ששלחו אותה למחנה עבודה משם ספק אם היה חוזר, הצליח לברוח מהאקציה בעורמה ובניסי ניסים מצא את ילדיו והסתתר עמם ביערות עד תום המלחמה. וכשאחרון הפגזים נדם, והעשן החל להתפזר, הדרכים מלאו ביהודים, חלקי פאזל ממשפחות מפוארות, מנסים לקבל כל מידע אפשרי על אודות יקיריהם. האם עוד מישהו נותר בחיים מלבדם?
כולם דומים לכולם, בעיניהם אפשר לראות את רישומי המחזות הנוראיים שהיו עדים להם ובבטנם הנפוחה מרעב מקרקרת הכמיהה לחיים.
אהרון ידע שהוריו נספו באושוויץ, מאמין שה' ייקום את דמם, וחיפש את שאריות משפחתו שהגיעו בדרכים מפותלות בחזרה לעיר הולדתם. בחסדים מופלאים כלאחיו וגם הגיסים נצלו, ארבעת בניו הקטנים שנולדו במסירות נפש למציאות בלתי אפשרית שרדו את המלחמה. אבל איפה אמם? היכן אשתו רוזה?
השמועות המרות אמרו דבר אחד. רוזה נלקחה לתאי הגזים בסדרת השמדות אחרונה באושוויץ. משם כבר אין דרך חזרה. כדאי שתחשוב איך אתה ממשיך הלאה, יעצה משפחתו, אתה עוד צעיר, ויש לך ילדים קטנים שזקוקים לאישה. אין סיכוי שהיא שרדה, למה אתה מחכה?
אהרון מחכה לאשתו. לרוזה. שבאותו זמן הייתה מתהלכת בדרכים, מחפשת את דרכה חזרה למשפחתה, חוגגת את היותה יהודייה בלתי מנוצחת ומכוונת כל הזמן הביתה.
הכבישים המשובשים והחולשה הגדולה האטו את דרכה, יותר מחצי שנה ארכה לה הדרך.
תוכלו לדמיין את המפגש של איש עם רעייתו האבודה, של אם ובניה הקטנים, של אישה עם ארבעת ניסי החיים שהביאה לעולם?
נס ההצלה השלישי שלה הגיע כשהייתה בתוככי תאי הגזים, צפופה עם עשרות נשים נושמות בבהלה נשימות אחרונות. לפתע נכנסה שוטרת קאפו לבדיקה. הן החליפו מבטים מזהים. הייתה זו עוזרת הבית של רוזה, מביתה בפרשבורג. הקאפו זכרה לגבירתה את היחס הטוב שחלקה לה תמיד והחליטה להבריח אותה אל החופש...
השואה הייתה המכה האחרונה בהחלטה להגשים את החלום בן אלפי השנים, לעזוב את הגולה הבוגדנית ולעלות לארץ ישראל. אבל עוד בדרך לשם נולד להם בן. עמרם נקרא בשמו של אביה. רוזה לא חיכתה כדי לחגוג את מתנת החיים שקיבלה פעם אחר פעם, היא לא ביכתה את החיים שנלקחו, היא רצתה להוסיף חיים. אחריו ילדה עוד בת שקיבלה את שם אמא - מלכה, ועוד שתי בנות, ועוד אחת.
"עשרה ילדים ילדתי," אמרה "ואחת הקרבתי מעשר להשם".
"איך יכולת, מאמע?" שאל אותה בנה הבכור "איך אפשר לקחת אחריות על חיים של ילד באמצע התופת? מי יכול היה להבטיח לך שבאמת נשרוד?"
זיק החיים ניצת בחריפות מבטה כשענתה לו: "הרי אנחנו מאמינים בתחיית המתים. נשמה של ילד יהודי קיימת לנצח נצחים. ואני... אני לא ילדתי רק גופים, ילדתי נשמות."
* * *
לפני מספר שנים, בצלילות דעת ובשיבה טובה, החזירה רוזה טאובר ע"ה את נשמתה לבוראה כשהיא מותירה אחריה אלף צאצאים! בניה ובנותיה, אודים מוצלים מאש, הקימו משפחות יהודיות לתפארת של תלמידי חכמים, רבנים ופוסקי הלכה - לנחת רוח האמא והסבתא הדגולה.
היא בחרה בחיים, וידעה שכדי לקבל אותם היא צריכה להעניק חיים. ומעל הכל, המלחמה והיתמות והדחקות והעוני והמחלה והנדודים והגעגוע היא בחרה לאהוב את החיים שאלוקים נתן לה. עד יומה האחרון.
כתוב תגובה