בשנים עברו, נשים בזמן המחזור החודשי שלהן היו מקור ליראה ולהסתייגות. במקרה הטוב נמנעו מהן, ובמקרה הגרוע הן נודו והוצאו אל מחוץ לחברה. תכופות, נשים בתקופת המחזור החודשי הואשמו בטרגדיות ובאסונות שקרו, כאילו הן זיהמו את הסביבה בנשימתן או במבטיהן. הייתה זו תגובה פשטנית ומוטעית לתופעה מורכבת אשר הטעם וההיגיון שבה נשגבו מן החשיבה הפרימיטיבית. באותן חברות שבהן זה התרחש, היו משלימים עם הווסת החודשית רק על ידי כך שראו אותה כמעשה ידיהן של רוחות רעות ודמוניות ופיתחו מבנה חברתי אשר אפשר להימנע מן הווסת וממגע עמה.

על רקע זה, המקצב היהודי הנהוג במסגרת נישואין נראה לרבים כתזכורת לטאבו הארכאי הזה, מערכת המושרשת בגישות עתיקות ומיושנות וכן צורה רווחת של שנאת נשים. לאמיתו של דבר, טהרת המשפחה היא דרך לחגוג את החיים ואת מערכות היחסים האנושיות היקרות לנו. ניתן להבין אותה בצורה הטובה ביותר רק כחלק מתפיסה עמוקה יותר של טהרה ושל טומאה.

היהדות מלמדת שהמקור לכל הטהרה הם החיים עצמם. מצד שני, המוות הוא מביא הטומאה, כלומר אי-הטהרה. כל סוגי הטומאה הפולחנית, והתורה מתארת רבים כאלה, שורשיהם נעוצים בהיעדר חיים או במידה מסוימת של מוות, אף אם תהא זו מידה מועטה ביותר.

הווסת הנשית, כאשר רואים אותה בצורה התמציתית ביותר, מסמלת את מותם של חיים פוטנציאליים. כל חודש, גוף האישה מתכונן לאפשרות של התעברות. המעטה הפנימי של הרחם הולך ונבנה, שופע ועשיר ומתכנן לשמש כערש לחיים חדשים בציפייה לביצית מופרית. הווסת היא התהליך שבו נפטר הגוף מן השכבה הזאת שנוצרת ברחם מדי חודש, ומסמלת את סיומה של האפשרות הזאת.

נוכחותם של חיים פוטנציאליים בתוכה ממלאת את גוף האישה בקדושה ובטהרה. כאשר היא נפרדת מן הפוטנציאל הזה, הטומאה חודרת אליה וגורמת לכך שגופה של האישה יהיה במצב של טומאה או למעשה במצב של "נידות". טומאה אינה רעה או מסוכנת ואין זה מצב מוחשי. הטומאה היא מצב רוחני, היעדר טהרה, בדיוק כפי שחושך הוא היעדרו של אור. רק טבילה במקווה לאחר ההכנות הנדרשות מסוגלת לשנות את מצבה זה של האישה.

מושג הטהרה והטומאה על פי התורה וכפי שהוא מיושם בחיים היהודיים הוא מצב ייחודי, אין לו כל מקבילות או מצבים שווי ערך בעידן הפוסט-מודרני הנוכחי. אולי זוהי הסיבה שבגללה כל כך קשה למחשבה של זמננו להתייחס לרעיון הזה ולראותו כרלוונטי גם כיום.

אולם בזמנים עברו, הטומאה והטהרה היו גורמים מרכזיים וקובעים בחיים היהודיים. מצבה של אישה יהודייה – כלומר, אם היא הייתה טהורה או טמאה – היווה את לב החיים היהודיים ממש. עניין זה הכתיב את מעורבותו של אדם בכל תחומי הטקס השונים. באופן מיוחד, לאישה במצב של טומאה היה אסור להיכנס לבית המקדש והגישה לזבחים הייתה אסורה לה.

היו סוגים רבים של טומאות שהשפיעו על היהודים ועל חייהם, הן במישור חיי היומיום והן במישור הטקסי, בבית המקדש, וכמספר סוגי הטומאה כן מספרם של תהליכי הטהרה. הטבילה במקווה הייתה שיאו של פולחן הטהרה בכל מקרה מן המקרים הללו. אפילו מי שהיה טהור מבחינה פולחנית, הרי העלייה למישור גבוה יותר של מעורבות רוחנית או של קדושה חייב טבילה במקווה. מוסד המקווה תפס לכן מקום מרכזי בחיים היהודיים.

בימינו, בתקופה שלאחר בית המקדש, עוצמתו של המצב הפולחני והמעברים ממצב של טהרה למצב של טומאה כמעט ונעלמו כליל. אולם קיים תחום אחד שבו נושא הטהרה והטומאה ממשיך להוות ציר מרכזי. זהו ההקשר היחיד כיום שבו קיים צו של התורה לטבילה במקווה – וזהו התחום של חיי המין האנושיים. כדי להבין מדוע כך הוא הדבר, עלינו ראשית להבין מהי תפיסת התורה ביחס לתחום המיני.