הבא להלן מתורגם ומעובד ממכתב שכתב הרבי בתאריך כד באדר ב' התשי"א (8 במרץ 1951):1

.... שמחתי מאוד לקרוא כי אתה משתמש בכישרונך האמנותי, כי אתה מתכונן לקיים תערוכה וכי כבר קיבלת ביקורות טובות בעיתונות. אני בטוח שתמשיך להשתמש בכישרון שבו חנן אותך אלוקים כדי לחזק את יהדותך ואת יראת השמים שלך.

כעת – לנקודה העיקרית שבמכתבך, שבה אתה קובל על נסיבותיך, על דיכאונך, על ייאושך וכולי, ומביע משאלה שניפגש, כדי שנוכל לשוחח על העניין פנים אל פנים.

כששני חברים טובים נפגשים זה תמיד דבר טוב ומביא הנאה רוחנית לשניהם. אבל לדחות [את פתרון בעייתך] עד שניפגש, ובינתיים להישאר במצב של ייאוש, חס וחלילה – מי יכול להרשות לעצמו דבר שכזה?

אינך כותב על הסיבות שמביאות אותך למצב נפשי שכזה, כך שאיני יכול להיכנס לפרטיהן ולהראות לך שה"גורמים" להן אינם אלא דמיוניים ומקורם בעצת היצר – כלומר, אפילו אילו הייתה בהם אמת כלשהי, הרי העובדה שהם מוליכים לייאוש ולדיכאון היא עצת היצר...

לפיכך עליי להסתפק בהערה כללית. הערתי מבוססת על אמרתו של הבעש"ט – אשר אותה נהג חותני הרבי – לצטט לעתים קרובות – שאדם יכול להפיק לקח חשוב בשירות הא-ל מכל מה שרואות עיניו ומכל מה ששומעות אוזניו.

כפי שודאי ידוע לך, כישרונו הראשוני של האמן טמון ביכולתו להתרחק מקליפתם החיצונית של הדברים ותוך התעלמות מצורתם החיצונית, להתבונן אל תוך-תוכם, לראות את מהותם ולהיות מסוגל להעביר זאת בציורו. באופן זה, מושא הציור מתגלה כפי שמעולם לא התגלה קודם לכן, שכן תוכנו הפנימי היה מוסתר על ידי דברים משניים. האמן חושף את מהות הדבר שאותו הוא מצייר וגורם לאדם המתבונן בציור לראותו באור אחר, אמיתי יותר, ולהיווכח בעובדה שראייתו הראשונית לקתה בחסר.

זהו אחד היסודות בעבודת האדם לקונו.

כפי שידוע לנו מן התורה – ובמיוחד ממשנת החסידות – הרי הבריאה כולה מקורה בדבר אלוקים2, ודבר אלוקים הוא מה שמביא אותה לכלל קיום ומוסיף ומקיים אותה בכל רגע ורגע. אלא שכוח הצמצום האלוקי מסתיר את החיות האלוקית ואני רואים רק את צורתו החיצונית (כלומר, את המציאות הפיזית).

שליחותנו בחיים – בהתבסס על האמונה הפשוטה כי "... ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו..."3 – היא לגשת לכל דבר בחיים מן הפרספקטיבה הזאת. על כל אחד מאתנו לשאוף לגלות, במידת האפשר, את המהות השמימית שבכל דבר, ולצמצם ככל יכולתנו את הסתרתה על ידי המרכיבים החיצוניים של הבריאה...

לכן עלינו להקפיד מאוד שעניינים משניים וחיצוניים לא יסתירו את עיקרי החיים ואת תכליתם המוחלטת.

אדם עשוי לחוות קשיים, מבחנים ואתגרים בהבדלת הטוב מן הרע. אבל אלה אינם אלא אמצעים שבעזרתם עליו להגיע למטרה בחיים – שנשמתו תתרומם דרך מעשיה הטובים בעולם הזה... לכן לעולם אסור לאדם להרשות לקשייו להתמודד עם המבחנים הניצבים בפניו, או אפילו לעובדה שהוא עשוי לעתים למעוד וליפול, להתגבר על השמחה שעליו לחוש כילדו של אלוקים...