שאלה

האם לפי ההלכה מותר לעשות פירסינג בגוף?

תשובה

בימינו, המושג "פירסינג" מתקשר לעתים קרובות לקעקועים שאותם אסרה התורה לעשות בגופם של בני ישראל1, כמו שנאמר2 "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם". אבל האם הוא באמת אסור כמו קעקועים? בואו נפרק את זה:

"פירסינג" (בעברית תקינה: "נִיזוּם") הוא תהליך שבו יוצרים נקב בגוף לשם ענידת תכשיט. למרות הדמיון המסוים בין ניקוב לקעקוע בכך ששניהם מצריכים ביצוע פעולה כירורגית מסוימת בגוף – הניקוב אינו אסור כמו הקעקוע: בעוד הקעקוע אסור בכל גודל, צורה או צבע, ניקוב הגוף לשם ענידת תכשיט מותר.

אבל האם זה אומר שכל פירסינג מותר?

ובכן, ממש לא. קעקוע אינו הדבר היחיד שהתורה אוסרת על יהודים לבצע בגופם. לפי ההלכה היהודית היחס אל הגוף הוא כדבר קדוש שאסור להשפיל או לבזות אותו, אסור לפגוע בו, ואסור אפילו לגרום כאב או צער שאין להם נחיצות אמיתית.

בנוסף, התורה גם אוסרת עלינו, בני ישראל, לאמץ את תרבות הלבוש או המנהגים של הגויים כדי להיות מובדלים מהם במראנו החיצוני כמו שאנו מובדלים מהם בנשמה ובתכונות הנפש3.

כמו כן, אסור לגבר ללבוש בגדים או תכשיטים נשיים ולנשים אסור ללבוש בגדים או תכשיטים שנחשבים גבריים4.

אם כן, ישנם כמה תנאי סף שרק פירסינג (כמו גם כל פריט לבוש אחר) העומד בכולם יהיה מותר על פי ההלכה:

  • נזק בריאותי: יש לוודא שהניקוב והתכשיט אינו גורם לנזק בריאותי.
  • השפלה או ביזוי הגוף: אם הנקב או התכשיט גורמים להשפלת או ביזוי הגוף, פוגעים בו או מעוותים את מראהו – אסור.
  • אמירה תרבותית: אם יש בתכשיט אמירה תרבותית "גויית", כזו שמזוהה עם עמים אחרים או תנועות תרבותיות שאינן יהודיות (לדוגמה, פירסינג שמזוהה עם קעקועים) – אסור.
  • גרימת כאב או צער: אם ענידת התכשיט או תהליך החירור גורם לכאב או צער חמור – אסור.
  • גברי או נשי: אם בקוד הלבוש המקומי התכשיט או פריט הלבוש נחשב נשי – אסור לגבר לענוד או ללבוש אותו; אם הוא נחשב גברי – הוא אסור לאישה.

למעשה:

באופן כללי, אם אתם שוקלים לעשות פירסינג כדאי שתתייעצו עם רב על התכשיט המסוים שבו אתם מעוניינים, כדי לוודא שאין בעיה בחירור הנקב וגם בענידת התכשיט, בהתחשב בתנאי הזמן והמקום.

עגילים לאישה

הדוגמה המובהקת ביותר לפירסינג מותר היא עגילים, התלויים בנקבים בתנוכי האוזניים. העגילים משמשים תכשיט נשי מקובל בעם ישראל משחר ההיסטוריה היהודית ועד ימינו5, בפרט בקרב נשים נשואות6.

כך, לדוגמה, כאשר אהרן הכהן מנסה לעכב את בני ישראל מיצירת עגל הזהב, הוא מציע להם להביא דווקא את "נזמי הזהב" (העגילים) של נשותיהם וילדיהם: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי"7 ; גם הנביא יחזקאל, הממשיל את תהליך יציאת מצרים ומתן תורה לאיש חסד המציל תינוקת נטושה ומוזנחת ומאמץ אותה עד הפיכתה לכלה מטופחת, מונה את עגילי האוזן בין התכשיטים והמתנות שמעניק המציל הרחום והחנון לכלה8 – משל למצוות התורה ה"מקשטות" ומפארות את בני ישראל9.

חשוב לציין שאמנם ניקוב התנוך כרוך בכאב מסוים, אבל מכיוון שמדובר בצער רגעי וקל יחסית, מותר לגרום אותו כדי לקבל בתמורה את תחושת ההנאה הממושכת המתקבלת לאורך זמן בזכות ענידת העגילים10.

עגיל לגבר

האם לגבר מותר לענוד עגילים?

מכיוון שהעגיל נתפס לרוב כתכשיט נשי, בדרך כלל יהיה אסור לגבר לענוד עגילים (אלא אם כן הוא שונה באופן מובהק מצורת העגיל הנשי ונחשב תכשיט אחר המזוהה כתכשיט גברי).

מעניין לציין בהקשר זה את דברי המדרש11, שבתרבות הלבוש של עם ישראל בעת יציאת מצרים היה העגיל תכשיט מקובל גם בקרב גברים בעקבות מנהגם של עמי האזור, מצרים ומסופוטמיה העתיקות. כאשר בושש משה לרדת מהר סיני ובני ישראל ביקשו מאחיו, אהרן, שיצור עבורם את "עגל הזהב", הציע להם אהרן להביא את העגילים של נשותיהם וילדיהם, בתקווה שהילדים והנשים לא ירצו למסור את תכשיטיהם בשביל עשיית פסל עבודה זרה, וכך עשיית העגל תתעכב ותתבטל. למעשה, משנוכחו הגברים לדעת שהנשים והילדים לא מוכנים למסור את העגילים שלהם, הסירו הגברים את עגיליהם שלהם ומסרו אותם לאהרן.

מאז השתמרו העגילים בעם ישראל כתכשיט נשי, המסמל את אמונתן ונאמנותן של נשות ישראל שלא לקחו חלק בחטא העגל.

נזם באף

תכשיט נוסף המופיע במקרא ובחז"ל פעמים רבות, גם בהקשרים חיוביים, הוא "נזם האף". ואולם, ככל הנראה נזם האף המקראי הוא תכשיט שהשתלשל על גבי החוטם או כיסה אותו, ולא כזה שמצריך ניקוב של האף על מנת לענוד אותו.

וכך מפרש רבי אברהם אִבֶּן עזרא אודות "נזם הזהב" שאותו העניק אליעזר עבד אברהם לרבקה בת בתואל כאשר נשלח להביא אותה כאישה ליצחק12 : "יש נזם באף, גם יש נזם באוזן, ושל אף יורד מעל פתיל קשור במצח"13. אם כן, יתכן בסבירות גבוהה שנזם-אף המצריך חירור לא היה תכשיט נפוץ בעם ישראל גם בימי קדם.