כמו רוב הנשים, גם אני אוהבת פרחים.

הפרחים האהובים עליי הם תריסר או יותר ורדים אדומים שזה עתה נקטפו. אבל זר ובו מגוון פרחים מכל סוג שהוא – סחלבים, פטוניות או ציפורי גן עדן – תמיד יביא חיוך אל פניי.

בעלי מכיר את חולשתי זו. הוא מנצל אותה לטובתו בכל פעם שהוא רוצה לזכות באהדתי או לקבל סליחה על אחד מן השגיאות שהבעלים התפרסמו רבות בזכותן.

באחד הערבים, כשבעלי פנה לכיוון דלת היציאה, הזכרתי לו שהוא הבטיח לחזור בדיוק בשעה 7:30 בערב. הייתי צריכה להעביר שיעור בשעה שמונה, ולפני כן היו לי כמה סידורים לעשות. הבהרתי לו היטב כמה חשוב לי לצאת בזמן וביקשתי מאוד שלא ישכח להסתכל בשעון ושלא יגלוש לכל מיני עניינים שיגרמו לו לאחר.

בדיוק בשעה 7:31 בערב עמדתי מול דלת הכניסה כשאני ממתינה בקוצר רוח ומציצה למטה לראות אם מכוניתנו האפורה מתקרבת. ב-7:45 כבר צעדתי בחרדה הלוך ושוב במסדרון הכניסה שלנו, ובשעה 7:53, כשבעלי סוף סוף הידס לו במעלה המדרגות הקדמיות שלו, כבר בקושי יכולתי לכבוש את כעסי.

כשהוא תוחב לחיקי זר פרחים מקסים, הכריז בעלי שזה עתה עבר ליד דוכן פרחים ובו פרחים יפים במיוחד. הוא הסביר בגאווה שכיוון שהוא יודע כמה אני אוהבת פרחים, הוא החליט לעצור ולקנות לי זר ו"קצת התעכב".

אילולא מיהרתי כל כך, הייתי מוצאת את המלים לענות לו, ובניגוד להשקפתו של בעלי על העניין, הייתי אומרת לו בדיוק כמה אני זועמת על מה שקרה. במקום זה, תפסתי את המפתחות שלי בלי להוציא מלה מפי, הנחתי את הפרחים ויצאתי מן הבית כרוח סערה.

כשאני דוחה את התוכניות שלי לערוך סידורים ומתעלמת מכמה תמרורי "עצור" בדרך, הגעתי בדיוק בזמן למקום שבו הייתי אמורה לתת את ההרצאה שלי כשעצביי מרוטים לחלוטין.

אחרי מספר דקות נרגעתי קצת והצלחתי להתחיל בשיעור. כרגיל, המשתתפות הרבות היו נשים בעלות רקע שונה מאוד זו מזו, שבאו לפתח את הרוחניות שלהן דרך לימוד תורה וחסידות.

בסיום השיעור, תלמידה אחת בשם דיאנה שאלה מדוע המצוות חשובות כל-כך. "למה לא פשוט להרגיש את אלוקים בלב? אחרי הכול, בשביל מה צריך את ה"עשה" ו"אל תעשה" שביהדות?"

חשבתי על כך לרגע, ופתאום עלתה בדעתי ההשוואה עם מה שקרה לי באותו ערב.

סיפרתי לנשים על אירועי הערב טרם הגעתי לכיתה. שאלתי אם הן חושבות שהכעס שלי על הקנייה של בעלי הוא מוצדק.

כיוון שכולן היו נשים כמוני, הייתי בטוחה לגמרי בתשובה שאקבל מהן. כמובן שכולן חשבו שההתנהגות הזאת הייתה לגמרי לא לעניין.

"אבל למה?" שאלתי אותן. "מה היה לא בסדר בכך שהוא עשה משהו שהוא חשב שיגרום לי שמחה והנאה?"

"את אמרת לו שאת זקוקה שהוא יהיה בבית בזמן, והוא לגמרי התעלם מבקשתך. הוא היה שקוע מדי בעצמו מכדי להבין את זווית המבט שלך, את הצורך שלך להגיע בזמן לשיעור. הוא פשוט לא קולט את העניין", כך אמרה דיאנה, כשהיא מבטאת בתשובתה את מחשבותיהן של כמה מן האחרות.

"כן, אבל הוא איחר כדי לקנות לי מתנה. זה לא מוכיח את אהבתו?" הוספתי להקשות, כשאני משחקת את תפקיד סנגורו של השטן.

דיאנה הוסיפה והתעקשה. "נכון, הוא רצה לגרום לך הנאה, אבל בדרך שלו, לא בדרך שלך. הוא התעלם מבקשתך המפורשת ומן הצורך שלך כדי לעשות משהו שהוא תיאר לעצמו שיגרום לך הנאה".

"אני סבורה שזוהי גם משמעותה של התורה כולה", אמרתי. "אלוקים אומר לנו מהם התנאים שלו – מהם הצרכים שלו במערכת היחסים בינינו. ברור שנוכל לעקוף את משאלותיו, ואפילו לעשות מעשה נדיב ונפלא. אולי אפילו נחשוב עליו בעת העשייה. אבל בסופו של דבר, האין פירוש הדבר לפעול בתנאים שלנו ולהתעלם מן התנאים שלו? יתכן שלא תמיד נבין את צרכיו או את רצונותיו. אך התורה היא דרך התקשורת המפורשת של אלוקים איתנו, עם עמו. דרכה הוא אומר לנו מהם צרכיו ומהם הדברים שחשובים לו. זה מה שאתם יכולים לעשות כדי לקיים איתי קשר ומערכת יחסים. אולי קשה לכם להבין את הדברים, ואולי לא; אבל זה מה שאני רוצה שאתם תעשו".