התורה מכירה בטבעיות של המשיכה שבין גבר לאישה, ובכך שהדחף המיני הוא חזק, עז ודוחק. לא בלבד שהיא מאשרת את המשיכה הזאת, היא גם מתייחסת לאיחוד הנובע ממנה במונחים הבריאים והלבביים ביותר. אולם היא מגבילה את ביטויו של הדחף לתחומים המקודשים של החיים, כלומר לאיחוד הקדוש של הנישואין. התורה מבינה היטב שהדחף הזה נובע מהחלק החייתי/האינסטינקטיבי שבנו. ההיגיון וענייני הרוח הגבוהים יותר אינם משמשים ליסוד הזה שבנפשנו מקום משכן טבעי. יש לו חיים משלו. חיים חזקים. ולכן, כדי להגביל ולרסן את ביטויו בדרכים ראויות, התורה מציבה גדרות המגינות על המשיכה המינית מפני כוחה של עצמה.

חלק מה"גדרות" הללו קשורות בהטלת סייגים על גברים ונשים כך שלא ייקלעו לסיטואציות של אינטימיות פוטנציאליות. למשל גברים ונשים שאינם נשואים זה לזה אסורים מלשהות יחדיו באותו החדר לבדם (וכך גם במקומות אחרים, דוגמת מכוניות או מעליות). אם עליהם להיות במחיצה אחת, למשל בסיטואצייה של מקום עבודה, אז הדלת צריכה להיות פתוחה למרחב ציבורי. יש תנאים והיתרים המאפשרים את קיומם של מגעים יומיומיים, אבל בדרך שמגבילה, וניתן לקוות, מונעת, אינטימיות שאינה במקומה.

התורה מבינה גם שהדחפים הגופניים הללו מופיעים בדרגות שונות ובצורות שונות, שיש בינינו כאלה שזקוקים לגדר או שתיים נוספות כדי להגן עליהם מלהיקלע לצרה.

עם זאת, התורה אינה מסדרת רשימת כללים נפרדת לכל אדם. כשיוצרים גדר להגן מפני איזושהי נטייה או סיטואציה שיש בה כדי להביא לידי פיתוי, התורה מציבה את הגדר לכולנו במידה שווה. לפעמים אפשר להרגיש כאילו הגישה הזאת, של גזירה שווה לכול, יכולה לחוש כמו "עונש קולקטיבי" שבמגבלותיו כולנו סובלים ממגבלות מסורבלות, בין שאנו מרגישים שהן צריכות לחול עלינו ובין שלא.

אבל לאחרונה השתנתה הפרספקטיבה שלי בעניין.

אחד מחברי הוותיקים מימי לימודיי בקולג' נתון כיום בתהליכי גירושין. תביעה בגין ניאוף. פרשייה בין שני שותפים לעבודה, שניהם נשואים. לא אכנס לפרטים נוספים, ואומר רק שמדובר בידיד ותיק, עוד מן הימים לפני שהפכתי לדתי, שהמשכתי לשמור על קשריי איתו ושלאורך עשורי שנים היה לי עניין רב בהתפתחותם של ילדיו.

מאז ימי הקולג' שלנו הוא בחור שהרבה למתוח ביקורת על כללי התנהגות שעבר זמנם, מסוג האנשים שבשבילם זכות הביטוי העצמי וההגשמה העצמית הם האלילים של החיים המודרניים. הוא ראה בעצמו אדון לגורלו והאמין שהוא שולט ברגשותיו, בדחפיו ובאינסטינקטים שלו. חוקי התנהגות לא נגעו לו מעולם. במוסר הוא ראה תחום של רכישה אישית. עם חלוף השנים הוא מצא את חיי הדתיים מרתקים, מקסימים ומוזרים. הוא היה ליברלי מספיק כדי לקבל בחיוב את בחירתי לשמור מסורת בלי להתגרות בי, הוא הכיר בבחירתי כביטוי לזכותי לחיות את חיי כרצוני.

כששמעתי את הסיפור השתלשלות תהליך הגירושין, לא יכולתי אלא להניח שחשיבתו השפיעה על בחירותיו. מכיוון שהאדם הנשוי הזה שהה עם עמיתיו הנשואים זמן רב יותר ויותר, ובין היתר עד שעות הלילה המאוחרות, במקום עבודתם, במסעות עסקים או באירועים לחגיגת הישגים עסקיים, יכולתי לשמוע את קולו המשכנע המבטיח לעצמו שמניעיו טהורים, שהוא שולט בתשוקותיו, שחיי הנישואים של כל אחד מהשותפים בלתי-פגיעים לפיתוי ולהרס.

לפי דבריו, רק אחרי שהסיטואציה חצתה פתאום כאילו מעצמה את כל הקווים האדומים, התעוררו הוא ושותפתו לעבודה לגורלם. תוצאות הניאוף והבגידה היכו מכה הרסנית. הילדים והאישה נותרו פגועים לתמיד. הזוג נלכדו ברשת גורלית בלי אפשרות לנסיגה.

החדשות היכו בי. מתוך דאגתי לאשתו ולילדיו, מתוך חרדתי לשבירותם של היחסים האנושיים, לפגיעותם של הרגשות והתחושות אנושיות. על אף חריגותו, למרות מוזרויותיו האישיות, חברי לקולג' הוותיק הוא בחור טוב. אדם חושב. בעל משפחה נחמדה. השקפותיו הן תוצר של זמננו ושל דעות שהשפיעו עליו לא פחות משהן תוצר של חשיבתו העצמאית. הוא לא היה רק גורם העוול, אלא גם הקרבן.

השילוב של תאווה ושל בדידות (היו בעיות בתוך הנישואין שתרמו לסיטואציה, כך הוא סיפר לי) הטילו את האנשים האלה לדרך שאין ממנה חזרה. כל אדם שנשאר לנפשו בלי גדרות היה יכול לעלות על הדרך הזאת. בלי הסייגים של הגדרות הללו, לנוכח התעוררות תאווה ותחושת הבדידות, נמצאה לתשוקה ולרצון להרפתקה קרקע פורייה בנסיבות הקרבה ללא-גבולות של הפגישות העסקיות בדלתות סגורות, בארוחות אחר-הצהריים, בנסיעות עסקיות מחוץ לעיר ובכל הרגעים הרבים-מספור של אינטימיות פונטנציאלית שנגרמת על ידי יחסים שסייגי התורה אינם חלים עליהם. אם הדבר יכול לקרות לו, הוא יכול לקרות לכל אחד, רחמנא ליצלן.

חשבתי על הצער שנגרם לשתי המשפחות, כעסתי על ידידי, התמלאתי חמלה עליו בגלל הסבל שלו, ועלתה בי תחושה כללית של חרדה לנוכח השיעור ההולך וגדל של הגירושין ובהרהור על ההרס שהגירושין מביאים בעקבותיהם. חשבתי רבות על הערכתי הרבה למשפחה, על הדחף שלי להגן על ילדיו. לבי נכמר למחשבה על הכאב של התפרקות המשפחה שלו ושל כל משפחה אחרת. ואז התעוררה בי תובנה חדשה על גישתה של התורה.

החוק היהודי אינו מטיל עונש קולקטיבי בגין התנהגותו הפסולה של המיעוט. הוא אינו מאלץ אותנו לשמור על מגבלות מסורבלות מסוימות כדי לכפר על הנטיות העברייניות של יחידים.

העניין הוא בכך שרצוני לחיות בתחום שבתוך הגדרות, לרסן את התנהגותי, בין שאני מאמין שהן חלות על הנוסח האישי שלי להגיב לפיתוי ובין שאיני מאמין בכך, הוא חלק מהתגובה המשותפת והאחריות הקהילתית שנועדו להגן על יציבותה של כל משפחה בעולם, בכל מקום שלא יהיה.

הטרגדיה של משפחה שנהרסת גדולה כל כך, שהתורה מחייבת כל אחד מאיתנו לתרום את חלקו לשמירת המוסד היהודי הזה, הקדוש מכול. כה הרסנית היא התפרקותה אפילו של משפחה אחת, עד שאנו נתבעים להשתתף בהתלהבות בשמירה על נורמות קהילתיות של התנהגות שיש בהן כדי לשמור מפני הכאב והנזק הנגרמים על ידי התפרקות כזאת.

כשותפים במשפחה יהודית גדולה אחת, כולנו שותפים לאחריות על רווחתם של אחינו ואחיותינו ועל שמירת אחדות משפחתם ושלמות הצאצאים. הקפדה על קיום הגדרות הללו אינה אקט של הכנעה, אלא של שיתוף פעולה והשתתפות קהילתית.

ברוח זו אנו שומרים על החוקים והגדרות של ההתנהגות הן למען רווחת משפחתנו הן למען רווחתו של כל ילד שהוא, בכל במקום שהוא, שאביו, כשהוא לבדו במעלית או שוהה במשרד מאחורי דלת סגורה עם אישה מושכת, עלול להיגרר יום אחד להטיל את בנו לכאוס הלוהט של כאב הגירושין.

לא משנה עד כמה בלתי-סבירים ייראו הנסיבות, לא משנה כמה נדירים הפוטנציאל שלהן להסיט אותנו מדרך הישר, אנו דבקים מרצוננו בשמירה על הגדרות הללו, שהם לפעמים קרובות מסורבלות, מעצבנות, מטריחות – הכול למען שמירה אפילו על משפחה אחת, כדי למנוע שאפילו ילד אחד ייפגע.

במקום לראות בגדרות הללו עונש קולקטיבי, אני מכיר בכך שהן משמשות כשומרים הטובים של עמי, כמגינים של משפחתי — הן המשפחה הקטנה שאני קורא לה "שלי" והן המשפחה הגדולה הנקראת העם היהודי.

תודה לא-ל, במערבולת הסבוכה, המפותלת, המבולבלת ורבת-הפשרות של החיים המודרניים, יש לנו אי של אמת, של חוכמה ושל גישה מעשית, שעליו משפחתי, ומשפחות רבות מספור, יכולות למצוא מרחב של שפיות והגנה בתוך אוקיינוס של הבלות ארצית.

אי שנקרא תורה, ובו גדרות המקיפות אותנו ומגינות עלינו בכל מקום שנלך בו.