למי אתה משקר כשאתה משקר לעצמך? את מי אתה מרמה?

ככל שאני מתבגר יותר כך השקרים שלי בולטים יותר. אני כבר בקושי מאמין לעצמי, בייחוד כשאני יוצא בהצהרות גדולות כמו: "לעולם לא אעשה (או אומר) זאת שוב", או: "בעתיד אהיה שונה. אני מבטיח". רק בעתיד, כשאעריך בדיעבד את השפעתן של מילותיי הלכה למעשה, אוכל לדעת אם להאמין לעצמי או לא. לעתים תכופות מדי העתיד גוזל ממני את כנותי.

לא תמיד הייתי כזה. בימים עברו, בשיגיונות נעוריי, נהגתי להתפאר שאני אדם האומר ועושה. אם אמרתי משהו, משמעות הדבר שאני מאמין שאף אעשה זאת. אך ברבות הימים גיליתי שפעולותיי נתפזרו עם הזמן או נסוגו והתגלו יותר כמפגני ראווה קצרים וחולפים ופחות כביטויים לשינוי אמיתי. לבסוף, בין מפני שהתעייפתי או השתעממתי ובין משום שפשוט הוסחה דעתי, מאמציי נחלשו ושבתי להיות האדם שהייתי לפני כן. לא היה זה השביל המוליך לשינוי עצמי אמיתי.

אני יודע מה אני שואף להיות. עליי רק לפתוח את התורה, את ספר התניא, או לקרוא פרקי אבות כדי לדעת מיהו האדם שאני שואף להיות. אך יש פער גדול בין מי שאני רוצה להיות ובין מי שאני בפועל, וההונאה העצמית שלי היא הניסיון להסתיר את הפערים האלה, שביני לאחרים, שביני לעצמי, שביני לאלוקים. ההונאה הזאת חושפת את היעדר האומץ החיוני להתמודדות עם המציאות העירומה והעגומה של דרך התנהגותי, במקום לשקוע בפנטזיה על האדם שהייתי רוצה להיות, על התמונה שהייתי רוצה להצטייר בה לזולתי.

בחיינו אין פרטיות אמיתית. אין מנוס מכך שאלוקים יודע אותנו ואין מפלט ממודעותנו שלנו לאמת של הווייתנו לאשורה. קיומן של עצמויות רבות בתוכנו (ובכלל זה גם העצמיות העמוקה ביותר הנקראת "נשמה") פירושו שיש עדים רבים לשקרים ולרמאויות שאנו חוטאים בהם. כאשר עצמיות אחת מנסה לשקר לאחרות, האחרות יודעות זאת, ולבסוף הן מוצאות דרך לחשוף את ההונאה, גם אם מדובר בתהליך עמוק מאוד או בלתי-מודע לחלוטין.

אם אני מביע סליחה כשלא באמת סלחתי, בסופו של דבר הטינה שבלבי תמצא לעצמה ערוץ ביטוי. כשאני מוצא את עצמי עושה דיאטה בלי להתמודד עם הגורמים שבשורש אכילת-היתר שלי, בסופו של דבר יחזרו אליי הן התשוקות הן המשקל העודף. כשאני כועס ומתגונן, אכזרי או חסר-רגישות, אזי רגש האשמה וייסורי המצפון שלי מציקים לי ומחלישים אותי עד שבדידותי והבידוד שלי מהאנשים האהובים עליי הופכים לסימן המכאיב של רגשותיי האמיתיים.

פעם, בדיון סוער עם אשתי, במחזור המוכר של כעס והתגוננות, פגעתי בה וגם נפגעתי. זו לא הייתה הפעם הראשונה. אילו אמרתי מילות התנצלות וחרטה – אילו הכרזתי הכרזות כבירות על החלטתי לעולם לא לומר שוב דברים כאלה – אזי, אחרי כל השנים הללו, מילותיי היו נשמעות מיושנות, נלעגות ובלתי-אמינות בעליל. למרות התנצלויותיי ידענו שנינו שפעם, בעתיד, דבר דומה יקרה שוב. זה נראה בלתי-נמנע בדיוק כמו האהבה ההדדית ששררה בינינו.

וכך, בלי לומר דבר, אפשרנו לעצמנו ואיש לרעותו את המרחב להתרחק זה מזו, ובטחנו כי בסופו של דבר מחויבותנו זה לזו ולמשפחתנו תניב יבול נאה.

יומיים לאחר מכן, כשהמרחק ששרר בינינו הכאיב יותר מכאב הוויכוח, עשיתי לאשתי טובה. זה היה עניין קטן, שהצריך לא יותר מ-15 או 20 דקות מזמני – טובה אמיתית, אף שידעתי כי אשתי גם תכיר בה כביטוי לרצוני להתפייס עמה.

כשנכנסתי הביתה היא בדיוק חזרה מחנות המכולת. כשפתחה את הסלים שמתי לב שהיא קנתה שני מאכלים אהובים עליי – שקית קטנה של שקדים ועוד שקית של צימוקים. בתוך הערב-רב של המצרכים שעל שולחן המטבח שלנו היו מונחות שתי שקיות קטנות של סליחה ושל פיוס.

אני לא הזכרתי מעולם את השקדים ואת הצימוקים, והיא מעולם לא הזכירה את הטובה שעשיתי לה. אך רגע שקט זה והמעשים שהם הכילו ביטאו את החוזק של הקשר בינינו, של קבלתנו את מי שהיינו, של מי שרצינו להיות, וכן, של מי שאולי נישאר תמיד, למרות מיטב תקוותינו ומאמצינו.

באותו יום לא היה במטבח מקום לשקרים או להונאה. לא היה מקום לשום דבר חוץ מהכוונות הטובות ביותר של חיי נישואינו.

הפשטות של אותו רגע לא השאירה כל פתח שדרכו העתיד היה יכול לגזול ממנו את האמת שבו. כל עצמויותיי הרבות עמדו יחדיו והריעו פה אחד.