שנות התשעים של המאה התשע־עשרה. הפער בין העיירה החסידית הקטנה ברוסיה ובפולין ובין איסט־סייד היהודית של ניו יורק, היה עצום. בשניהם הסתובבו יהודים, בשניהם דיברו באידיש, אך מה גדול היה המרחק בין העיירה של העולם הישן, טרם מלחמת העולם הראשונה, עם האותנטיות היהודית הטהורה שלה, ובין העולם החדש והתעשייתי של ניו יורק.

ברחובותיה של ניו יורק הסתובבה באותם ימים דמות פלאית - רבי אברהם חיים רוזנבוים. חסיד, עובד ה', אש להבה. חי בתוככי אמריקה הקפואה של שנות התשעים בסגנון שגם בעיירה החסידית היה לשם ולתפארת.

סיפור חייו מרתק: הוא נתפס ברוסיה על שסייע לבחור לחמוק מגיוס לצבא הצארי האנטישמי. נכלא למשך תקופה ארוכה, וכשיצא הבין שעדיין מתנכלים לו. החליט לקיים בעצמו "ויברח", וכך מצא את עצמו, אחרי טלטולים רבים, באמריקה הגדולה.

רבי אברהם חיים עסק במסחר באבני חן - מלאכה מן המשופרות של יהודי איסט-סייד. ממון לא חסר לו, כך שיכול היה להיות 'אמריקאי' לכל דבר. אך הסיפורים עליו מתארים יהודי שכל חייו היו קודש לה', לתורתו ולעבודתו. בפרט למצוות הצדקה, בה עסק בעצמו ועורר אחרים, כששלח סכומי עתק לליובאוויטש להחזקת ישיבת תומכי תמימים.

מה הם הרוויחו? כלום

הרמב"ם קובע כי האדם הוא 'מדיני' בטבעו, כלומר חברתי ומושפע מסביבתו. איך הצליח ר' אברהם חיים, ועוד חסידים כמותו, להישאר בטהרתם, באש שלא כבתה, בשלהבת שבערה בהם, גם בסביבה קפואה ומתירנית כל כך? את התשובה אפשר למצוא בסיפור פטירתו, המתואר ברשימות עתיקות משנת תרע"ד (1913).

היה זה ביום הראשון של חנוכה. רבי אברהם חיים חש כי קיצו קרב וזימן את אנשי החברה-קדישא. הם הגיעו למיטתו, פתחו את הסידור והצביעו על סדר הווידוי לשכיב-מרע ו"מעבר יַבֹּק".

הציץ רבי אברהם חיים בסידור, עיווה את פניו ואמר: "כעת? כעת לדבר על חטאים ועוונות? מוטב לדבר על גדלות השם". דפדף לסדר ערב שבת, והחל לקרוא בקול נעים את פתיחת אליהו לזוהר הקדוש: "פתח אליהו ואמר, ריבון עלמין..." מתחילתו לסופו בנעימות ומתיקות.

ישאל השואל: וכי קל הוא בעיניו מה שתקנו חכמים, שלא יעזוב אדם את העולם טרם יתוודה? אלא, הווידוי ממוקד בשלמות האישית שלי, בחשבון הנפש על חטאיי. אבל רבי אברהם חיים, כמו אברהם אבינו, מעולם לא עסק בעצמו. כל חייו היו שאלה אחת: מהי השליחות שלי לתיקון עולמו של הבורא? לשם מה הגעתי לכאן?

חסידים נוהגים לאחל זה לזה, "שנזכה למלא את הכוונה העליונה". כלומר, לא אני הוא העניין, אלא שליחותה של נשמתי להאיר את העולם – היא העיקר.

בדיוק כמו סיכום חייהם של אברהם ושרה אבותינו הראשונים בפרשתנו. אברהם ושרה מסרו את כל אשר להם לפרסם את שם ה' בעולם - "ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ה' אל עולם". הם לא שאלו מה ירוויחו מכך ואיזה חלק בגן עדן יינתן להם על כך. איך אומר הרמב"ם על אברהם אבינו? "עושה האמת מפני שהיא אמת". מה הקב"ה ירוויח מזה!

תתחיל לעבוד את השם

ואדם כזה, בעומדו על קו הסיום של מרוץ חייו, הוא איננו מסוגל לחשוב ולהתמקד בחשבון האישי של מעשיו. הוא לא יכול להפסיק לחשוב רק על דבר אחד, על הקדוש־ברוך־הוא, שהוא "אנת הוא חד ולא בחושבן", אתה הוא אחד ולא בחשבון...

זה סודו של רבי אברהם חיים ושל כל האנשים שלא התחשבו בחוק הטבע של "האדם הוא מדיני מטבעו", אלא אדרבה – הוא הפך את כל הסביבה. החסיד עצמו "לא היה כאן", אלא הוא שליח של הבורא כאן למטה

וכן, גם אנחנו יכולים. כשמבקשים ממך להשלים מניין ב'שבעה' – לפני שתחשוב על הנוחות שלך בבית הכנסת והתפילה בכוונה – חשוב ממה הקב"ה 'ירוויח יותר'. וכשמכבדים אותך לומר דבר תורה, די עם "לא הכנתי", ו"זה יגרום לי גאווה", ו"לא נעים לי". חדל מלחשוב על עצמך. הקב"ה צריך אותך כעת, ואתה צריך רק להשיב "הנני". אז תהיה לך גאווה, אז מה? אתה מוזמן להתחיל לעבוד את השם, לא את עצמך…