מדי פעם אנו שומעים על הפסקות חשמל באזורים נרחבים. אני עדיין זוכר את החיבור שכתבתי בתיכון על הפסקת החשמל הגדולה בארה"ב של שנות השישים. ביוהנסבורג, המקום שבו אני חי כעת, יש לנו הפסקות חשמל מקומיות לעתים קרובות מדי. לפעמים הן אפילו מונעות מאיתנו ליהנות מצ'ולנט חם באחרי הצהרים של שבת.

אלא שכל הפסקות החשמל הללו אינן אלא הפרעות קטנות יחסית, בהשוואה לחשכה הגדולה שירדה על מצרים לפני שבני-ישראל יצאו ממצרים. המכה התשיעית הייתה חושך, ומן הדיווח התנ"כי עולה שהפסקות החשמל של היום לא מתחילות להזכיר את החשכה הגדולה ששררה אז.

"ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים וימש חושך. ויט ושה את ידו על השמים ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלושת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם." (שמות י, כא-כג).

לדברי הפרשנים לא היה זה רק היעדר אור. היה זה ערפל כבד שהלך והתעבה, הלך ונעשה סמיך ככל שחלף הזמן. בשלושת הימים הראשונים הם לא יכלו לראות דבר. בשלושת הימים הבאים הם לא יכלו אפילו לזוז. אך בדרך נס, בשכונת גושן היהודית הסמוכה לשם היה אור!

פסוק זה, "... ולכל בני ישראל היה אור במושבותם", נתן פתח והשראה לפירושו היפה הבא של הרבי ישראל מרוז'ין. כל יהודי הוא קרן של אור. הכל תלוי ב"מקום מושבו". הסביבה שבה מוצא יהודי את עצמו עשויה לעתים להטיל צל על הרוחניות ועל האור הפנימי שקיים בתוכו. אולם היא לא יכולה להאפיל על האור הפנימי הקיים בלב היהודי. לא כל סביבה תומכת באור. לפעמים עשוי אדם יהודי להיות מושפע באופן שלילי מסביבתו. אך למעשה כל יהודי הוא קרן של אור.

האם אתה מאמין באלוקים? אין די בכך. עליך גם להאמין ביהודים. אל תהיה ספקן אפילו כשמדובר ביהודים ציניקנים. אני יודע שזה לא קל, אפילו לאלו בינינו שמזדהים עם תפיסה זו מבחינה פילוסופית. תכופות עלי להתווכח עם חברים במניין היומי של בית הכנסת שלי על הנקודה הזאת. חבר מגיע לומר קדיש אחרי שאיבד אדם אהוב, והחברים המגיעים קבוע לבית הכנסת מתערבים לפעמים בינם לבינם: האם הוא יישאר לומר קדיש כל השנה או שהוא ייעלם אחרי השבעה? חלק מן החברים ספקניים בכך, ויש להודות שהספקנות שלהם מבוססת על ניסיון קודם. הם אומרים כי "בית הכנסת מלא באנשים רק בזכות מלאך המוות" קרי, אנשים שבאים לומר קדיש על הוריהם. אך אני תמיד שב ואומר להם: אף פעם אל תתייאשו ביחס ליהודי כלשהו. ואמנם, פעמים רבות אנו מופתעים לגלות יהודי שהיה זר לחלוטין לבית הכנסת והפך לאחד מחברינו הקבועים והמסורים.

אני מודה שישנם גם זמנים שבהם אני צריך להזכיר לעצמי לעולם לא להפוך ספקן ולהוסיף להחזיק באמונותיי האידיאולוגיות שכל יהודי הוא קרן של אור. זכור לי במיוחד מקרה מסוים שקרה לפני מספר שנים. הוזמנו על ידי חברים להצטרף אליהם בביתם כדי לצפות בסרט תעודה חדש על השואה. היה זה סרט ארוך ומספר האנשים המוזמנים היה די גדול. החלטנו לעשות הפסקה, שאפשרה לנו גם להתפלל תפילת מנחה. בין המוזמנים היה דודה של המארחת שלנו, סוחר יהלומים מוכר ומצליח שהיה גם ידוע כאתיאיסט מושבע. לא ידעתי מה לעשות: האם עליי להציע לו סידור תפילה, או לא? האם הוא יראה זאת כפרובוקציה ויתרגז? בשל אי הוודאות שחשתי, החלטתי לא לעשות דבר.

מאוחר יותר הסתכלתי סביב ולא מצאתי אותו. ביום המחרת בת דודתי אישרה את חשדותיי. הוא התרגז משום שלא הוזמן להצטרף לתפילות. "מה, אני לא יהודי?" הוא שאל אותה. הוא נפגע, ובצדק, ובשבועות הבאים עשיתי מאמצים מיוחדים לפייסו, כשאני מבטיח לו שאני באמת מאמין שהוא יהודי בדיוק כמוני.

המקרה הזה לימד אותי שיעור חשוב. אף פעם אל תמחק יהודי מן הרשימה. אף פעם אל תהיה ספקן אפילו כשמדובר באתאיסטים המושבעים ביותר. כל יהודי הוא קרן של אור. כל שאנו צריכים לעשות הוא להפוך את הסביבה שלנו לקצת יותר מזמינה ותומכת, והאור הפנימי יזרח ויאיר.